"מ-י   ז-ה?"
"צדקה."
"אנחנו לא בבית."
"נו, תפתחי כבר."
"מי זה?" חשדני יותר.
"אסף, תפתחי כבר."
היא פותחת. הוא עומד בכניסה, עדיין לא נכנס, ואז מנגב רגליו
בשטיחון הקטן שמול הדלת, הודף אותה לצד ונכנס.
"למה הגעת עכשיו?"
"כי שחררו אותי עכשיו, את לא שמחה לראות אותי?" קולו מהדהד
בבית. הוא כבר מזמן ניגש לחדרו והניח שם את התיקים.
"בטח שכן", היא סוגרת את הדלת, "אבל נורא הקדמת, ולא הספקתי
להתכונן."
"למה? לצרות שאני עושה?" הוא יוצא מחדרו ומתקדם אליה, אוחז
בפניה, מנשקה על לחיה במהירות, ופונה למטבח.
"רציתי להכין לך ארוחת צהריים", היא משתרכת אחריו.
"אל תטרחי", הוא מוציא טבעול מהמקפיא ומחמם לו במיקרו.
"אני אכין סלט", היא פותחת את המקרר ומוציאה משם מיני ירקות.
"די נו, אין לי זמן לשבת, אני עוד מעט הולך."
"לאן?" היא מבוהלת. המיקרוגל מתריע על השניצלים שהתחממו, והוא
מוציא אותם, מתיישב על יד השולחן ואוכל ברעבתנות.
"לענת."
היא חותכת מהר את המלפפונים והעגבניות, "לפחות תאכל קצת
ירקות."
"אין לי זמן."
"בשביל לאכול תמיד יש זמן", משפט פולני אחד ומכריע.
הוא נשאר. "איפה אבא?" הוא מכניס לפיו קוביות מלפפון. והיא
מתיישבת לידו.
"בעבודה, למה לא אמרת שאתה מגיע? הייתי אומרת לו לבוא."
"הוא גם ככה לא היה בא, מה זה משנה", הוא אומר ביובש.
היא מוזגת לו מים לכוס והוא שותה הכל בלגימה.
"איך שם?"
"בסדר."
"אתה לא עייף?"
"אני אשן בלילה."
"יש עוד הרבה זמן עד הלילה", היא נשמעת מודאגת.
הוא מסיים לאכול, הכלים נשארים על השולחן והוא ממהר לחדרו.
"כבר אתה הולך? אפילו לא סיפרת לי חוויות", היא מתחננת איכשהו
שיישאר.
"כמה חוויות כבר יש? אני חוזר לארוחת ערב עם ענת", הוא מחייך
אליה, פותח את הדלת ויוצא.
היא לבד.

"מ-י   ז-ה?"
"רונית."
היא מסובבת מהר את המפתח ופותחת את הדלת, הן מתחבקות.
"איפה הילדים?"
"הם הלכו עם שי לג'ימבורי בקניון, הבאתי לך הפתעה", היא
מפשפשת בשקית הסופר שבידה, "טא-טא! אננס!"
"הא, איזה יופי", רונית מחייכת, וניגשת למטבח, היא מתיישבת על
הספה ומדליקה טלוויזיה.
"אני מכינה לך תה", רונית קובעת. והיא נאנחת.
"יש עכשיו סדנה לקישוט הבית", היא קוראת אליה. רונית חוזרת עם
כוסות התה המהבילות. "זה סתם שטויות, המזכירה שלנו ניסתה וכל
הבית שלך נראה כמו קיר פיצוץ בלוני צבע." שתיהן צוחקות.
"אסף הגיע היום", היא פולטת פתאום בלי קשר.
"באמת?" רונית מתלהבת ורצה לחדרו.
"הוא לא שם, הוא אצל ענת", היא קוראת אליה, ורונית יוצאת
מחדרו. "כל כך מהר?" היא נעמדת המומה בפרוזדור.
"הוא יבוא לארוחת ערב עם ענת, וגם נפתח את האננס, את תבואי?"
היא כמעט מתחננת.
"נראה לי שכן, נראה איך יסתדר לשי."
"תבואו", תחנון קטן.

הדלת כבר לא נעולה. דוד נכנס, לא אומר שלום כמו תמיד, מניח את
המפתחות של המכונית על שולחן האוכל ושואל, "מה יש לארוחת
צהריים?"
"אמא קצת לא מרגישה טוב, אז יש שניצלים במקפיא וסלט", רונית
מתרצת.
"איפה היא?"
"הלכה לנוח."
"ואיפה שי?"
"עם הילדים בג'ימבורי בקניון."
הפנים שלו נראים זקנות, עייפות, מאכזבות מעצמו.
"איך היה בעבודה?" היא מתיישבת לידו על השולחן כשהוא אוכל.
"כרגיל", יבש כמו תמיד.
"אסף הגיע היום", היא מנסה להחזיר אותי לחיים, והנה הזיק
בעיניו והחיוך שמיד נמחק.
"הוא בחדר שלו?"
"לא, הוא הלך לענת, יבוא איתה לארוחת ערב."

"מ-י   ז-ה?" אמא קוראת.
"אנחנו", קולות ילדותיים. היא פותחת, מנשקת כל אחד פעמיים על
הלחי.
רונית שומעת ויוצאת מהמטבח. "איך היה?"
"היינו על מגלשה ענקית", "ובבריכת כדורים", "ועל מקפצה",
"ואורי קיבל מכה בסנטר"
"מסכן שלי," היא אומרת ומרימה אותו על ידיה.
דוד יושב על הספה ולא מתייחס. הילדים מקיפים אותו, ושי מתרפק
על הכורסה. "אני מת מעייפות."
רונית מניחה כלים על השולחן. ריח של תבלינים ובצל ממלא את
הבית, והיא בינתיים מתקשרת, "רק בשביל לראות איפה אסף."

"מי זה?"
"אמא, מתי אתה בא?"
"אני לא בא בסוף, גם ככה מחר אני חוזר לבסיס, ואני רוצה קצת
לבלות איתה."
"עם ענת?"
"כן."
"אבל אמרת שתבואו לארוחת ערב, גם רונית ושי פה והילדים."
"כבר אכלנו, אמא. נבוא ביום שישי, טוב?"
"אבל הבטחת."