שי-אל אף פעם לא ידעה להסביר למה כל-כך נוח לה בבתי חולים.
היא הייתה בכמה כאלה מאז שנולדה אבל תמיד חזרה למוסד השיקומי
במרכז הארץ שבו שררה האווירה הביתית שקסמה לה.
היא הייתה בת 22 ואהבה להתחיל כל יום בלגלגל את עצמה בכיסא
לאורך המסדרונות הריקים מדיירים בשש בבוקר. היא גם הייתה
הראשונה שגנבה עוד קצת ג'לי ממגשי ארוחת הבוקר המתכתיים,
ובחדר שלה תמיד חיכו לה ספרים שאימא שלה הייתה מביאה אתה
בביקורי סוף השבוע.
היא חיכתה לביקורים הללו גם בגלל הספרים וגם בגלל שלאימא היה
ריח של מקום אחר. היה לה של דלק וקפה, וניחוח של בגדים שנלבשו
לראשונה. שי-אל התפעמה מבליל הריחות האקזוטי של אישה שוודאי
הייתה בכמה מקומות באותו יום. היא נהנתה להריח את עורפה,
לשמוע אותה מתלוננת על פקקים בכביש ותורים לבנק ולדמיין איך
אפשר לראות בתי קפה, תורים לבנק ותחנות דלק בהבזק אחד...