"עפר אתה ואל עפר תשוב"
אני לא מסוגלת להבין את המשפט הזה הכל כך תנ"כי הזה. אני אמנם
מגיעה ממשפחה מסורתית, אבל עדיין לא מצליחה להבין ולהשתייך
אליו כל כך.
אני מנסה רק להבין מהו בעצם מוות? מי בעצם יכול להסביר לי? אף
אחד למעשה, לא הצדיק, לא הכומר, לא החכם ובטח שלא הטיפש ולא
משנה כמה אדוקים באמונתם יהיו...
בעצם ההשלמה (אם אפשר לקרוא לזה ככה, הרי מה שמאפיין מוות זה
בעצם ובעיקר חוסר ההשלמה) עם המוות באה לי רק עם הצפייה בסדרת
המופת "עמוק באדמה". לא אשקר כשאומר שבהתחלה סלדתי ממנה אבל
משהו משך אותי לתוך משפחת פישר, משהו לא מובן ומיותר לציין
בטח שמאז שנשאבתי היה לי קשה להתנתק.
כל פרק נפתח במקרה מוות זה או אחר: תאונת אופנוע, התחשמלות
מפן בשעת האמבטיה, חנק מנקניקיה, פליטת כדור כתוצאה ממשחק של
ילד בן חמש ועוד מיליון מקרים שבנורמאל היו די שטותיים, אבל
במבט העמוק היו מזעזעים שהמחשבה המזעזעת בכל זה שבעצם ממקרים
כל כך פעוטים אנשים מתים בלי האפשרות שמישהו יעזור להם בזמן
ויעניק להם עוד רגע של חסד.
לאחרונה המוות מכה בנו; יותר מדי אנשים יקרים לנו מתים. זה
מתחיל מעוזי חיטמן, אהוד מנור, נעמי שמר, יוסי בנאי, וזה
ממשיך בהרוגי המלחמה 163 - ליתר דיוק, אנשים
(חייליםמילאומניקים ואזרחים כאחד) שכל מה שעשו זה להגן על
מקומם (ולא אכנס לדעותיי על כך), עלי מוהר ועוד מיליון
(והלוואי שאני מגזימה במספר) שמותם נשאר אנונימי (בלי חשיפה
כזו או אחרת).
גורם המוות מספר אחת למען האמת הוא תאונות הדרכים לצערי,
והלוואי שמישהו ישים לזה סוף, כי עוד זריקת כספים ענקית על
מצלמות לא יצילו חיים או ימנעו תאונות, צריך שסוף סוף האנשים
שאני לא מתביישת לקרוא להם רוצחים צריכים לשלם על מעשיהם
בכביש (כי בסך הכול כל אדם בר דעת יודע מתי הוא מסוגל לעלות
על הכביש ומתי הוא לא).
וכל המקרים שכתבתי קודם רק מגדילים את שאלותיי:
"למה?" "איך?"
איך, איך בעצם מתמודדים איתו, הרי בנאדם הולך למקום לא נודע
ולא שב ממנו, איך מתמודדים עם האובדן?
איך מרפאים כאב של אמא? בעצם איך נותנים לאמא לקבור את הבן
שלה, בשר מבשרה, ילד שנשאה בבטנה תשעה חודשים, שהזינה אותו,
שהנשימה אותו באותם חודשים, שבזכותה הוא חי? מי חסר הרחמים
הזה? הדמות שאנו קוראים לו אלוהים? מה זה בכלל אלוהים? מי זה
בכלל אלוהים?
למה השם הזה בעצם רב כוח? למה אני לא מצליחה להבין את
המשמעות? למה אני לא מצליחה להשלים עם העובדה שאלו הם בעצם
החיים?
למה דווקא אני - שחושבת כבר המון זמן על המוות - לא מצליחה
להבין?
למה אני לא יכולה להתחבר לדמות של נייט? הרי הוא בעצמו אמר
"חיים רק פעם אחת, וכשזה נגמר - זה נגמר". הרי כל העונה
החמישית נדמה היה לצופה כאילו הוא משלים עם העובדה שהוא הבא
בתור, הוא הלך לעולמו בפרק השמיני בנחת יחסית, וזה המוות הכי
רך שראיתי בתוכנית הזו, פחות מזעזע מחנק, התחשמלות, דריסות,
טריפה ע"י נמר, נפילה מצוק, תאונת דרכים בין רכבים וכו'...
כשנכנסים עמוק לתוך הנשמה של נייט ניתן להבחין בחוסר צדק - רק
חגג 40 שנות היווסדות, נשוי באושר (או שלא), אב לבת ולעוד אחת
שבדרך ולמעשה בכלל לא זכה לראותה.
ניתן היה להבחין שכל מה שנשאר לו בעצם לחכות לו זה למוות
עצמו.
עוד שאלה שנשאלת היא שזה היה כל כך צפוי שדווקא משפחה כמו
משפחת פישר, שכל עיסוקה ופרנסתה הוא בעצם המוות, למה דווקא הם
היו כל כך שבורים מהמוות של נייט. למעשה חמש עונות מבינים
שהרבה הפגנת רגשות אחד כלפי השני אין בעצם, למה רק שמבינים
שזה הסוף בעצם ואין דרך חזרה, למה רק אז נזכרים להפגין רגשות?
מה זה בעצם אומר? הרי כל פרק שהתסריטאים בסדרה הזו באו להראות
על דרך חיים בעצם, להכל יש משמעות.
דרך הסמים ניתן היה להבחין שזו הדרך להתמודד עם הכאב ובכלל עם
החיים. בכל מקום שלא נלך, סמים ייראו כאילו הם דבר שהורס את
החיים וככה גם אני רואה את זה, אבל בסדרה זה נראה כדרך
התמודדות, מה ששונה כל כך מהמציאות שלנו. שם זה נראה נקי,
קליל, ומשכך...
על דרך החיים והמוות אני יכולה לכתוב ספר שלם, ועדיין לא אוכל
להבין מהו המוות ולשם מה הוא קיים.
בעצם החלטתי לכתוב את כל זה רק במחשבה של שנייה לאחר צפייה
בפרק התשיעי בעונה החמישית, בלוויה עצמה.
בעצם במשך כל הסדרה אנו רואים שדמות מדברת והוזה לרוב עם דמות
אחרת, ולפעמים גם עם מתים, ומזה הבנו שזה בעצם דיאלוג בינם
לבין עצמם, בעזרת דמות נוספת הם ממחישים לנו איך הוא מנסה
להבינם ולהגיע לנקודה מסוימת בחיים.
אולי בעצם בגלל זה אני כותבת את זה, אולי זה בעצם לא רק
"אולי", אולי זה בעצם עובדה שהכתיבה הזו מוציאה ממני עצב
גדול, הרי עם כאב ועצב בכלל יש מיליון התמודדויות - אחת היא
סמים, שנייה היא כתיבה, האחרת היא התאבדות וכתיבה היא גם
אפשרות. יש מיליון דרכים להפגין רגשות ולהבין את גודל המעמד
העצום הזה, הרי לא רק באהבה יש עוצמה של רגשות.
למעשה בשנאה לדעתי יש הרבה יותר עוצמה.
בכל רגש יש עוצמה - הן שלילי, והן חיובי.
כל מה שנשאר בעצם לסיום זה בעצם הכאב והאושר שזכיתי לצפות
בסדרה ענקית כל כך שגרמה לי להסתכל על עוד פן בחיי האדם ובחיי
בפרט.
"עמוק באדמה" זו בעצם הסדרה (ואולי היחידה) שחיברה אותי עם
האני העצמי שלי. לא בטוח שהיא שינתה בי משהו בתכונות אבל
בתחושות וברגשות זה בטוח וגם בתהיות האמת.
מוות לעולם לא נבין כנראה, אולי רק כשיגיע זמננו. כל מה שנשאר
זה להפסיק לפחד ולהתחיל לצפות, אולי זה בעצם לא משהו נורא כל
כך!!!
"לכל הדברים הטובים יש סוף"
כך בחרו לכתוב בפרומו, ובדרך לרתק את הצופה בעצם.
המשפט הזה כל כך עצום וכל כך נכון כאחד.
ולקראת סיום הווה נבקש ש...
הלוואי... הלוואי שמוות יהיה רק מושג.
הלוואי... הלוואי שיהיה המון צדק בעולם, ופחות היגיון.
הלוואי... הלוואי שיהיה היגיון, אבל רק היגיון בריא.
הלוואי... הלוואי שנהיה צודקים, ולא רק בדיעבד.
הלוואי... הלוואי שנצליח לשנות ולו במועט את החיים כאן, כל
עוד אנחנו עדיין חיים.
הלוואי... הלוואי שיהיה כבר קיץ לכל המחלות, התאונות,
הרציחות, ההתאבדויות, המשברים, הנפילות, הקריסות, העצב, הבכי,
הדיכאון, ההשפלות, המלחמות... וכל דבר שלילי שעוד אפשר
להוסיף.
הלוואי... הלוואי שתהיה הבנה בין העמים ושנהיה מאוחדים.
הלוואי... הלוואי שתמיד נהיה אחד בשביל האחר.
והלוואי... הלוואי שלנצח נישאר.
"אמן כן יהי רצון"
נכון, קשה לי להשתמש במשפט הזה אבל לא כי אין בי אמונה, יש בי
והרבה.
אולי שונה בהרבה כאישה יהודייה שחונכה להיות כזו. אבל אמונה
קיימת גם באדם שאין בו אלוהים.
סבתא שלי אישה גבירה, משתמשת המון במשפט הזה ומאמינה שהוא
יכול לעזור ולגרום לדברים להתגשם, מין ברכה שכזו.
מי אני? שבעצם אפס לעומתה ולעומת ניסיונה בחיים לא אאמין?
זו יכולה להיות תפילה לכל העמים
והלוואי שיתחוללו כבר הנסים, ושכולנו נזכה לראות אותם במו
עינינו.
תודה לאלן בול שגרם לי לשפוך את רגשותיי על הנייר.
תודה לנייר שגם נתן לי חסד ועזר לי...
בעצם תודה גם לעט שהחזיק מעמד.
תודה לאלו שייתקלו בזה בדרך ויקראו את המילים ויבינו אותי.
תודה לבורא שנתן בי שפיות וידע לדעת לשפוך החוצה את הרגשותיי
ותודה לכל מי שנקלע בדרכי ועיצב את דמותי.