אחרי שאימא של ארז מתה הוא לא בכה. הוא  הלך להלוויה עם אחותו
ואבא שלו שהתייפח כמו תינוק. חברים של אימא שלו באו אליו
בוכיים בזמן השבעה והוא שתק והקשיב. זה לא שארז לא אהב את אימו
פשוט בכי לא בא לעיניו. אחרי השבעה הוא נכנס לחדר שלו. הוא לא
יצא חודש. כל בוקר אביו בא הביא לו אוכל. ליהי חברה של ארז
שאהבה אותו כל כך גם לא הצליחה לשכנע אותו שכדאי לו לצאת
מחדרו. אחותו באה אליו ואמרה לו שינסה להתגבר אבל ארז התאבל.
הוא ישב בחדר שלו וכתב. הוא כתב ספר שלם שיצא מכאבו הפרטי.
אחרי חודש של עבודה אינטנסיבית וייסורים הוא סיים. הספר שנולד
ענה לשם   " זיכרונות   מאימא".
ארז הביא את הספר ללהי לקרוא. היא מאוד התרשמה. היא אמרה שכדאי
שילך להוצאת ספרים. ארז הלך. הוא נפגש עם מר קינין והציג לפניו
את יצירתו. מר קינין מאוד התלהב והחליט לקחת סיכון עם סופר
צעיר ולתת לו במה.
הספר פורסם וכיכב ברבי המכר כ17-  שבועות. ארז הפך מסטודנט
רגיל בפקולטה למדעי החברה ל:" מתחיל גל חדש של סופרים צעירים".
ההצלחה הייתה מעל ומעבר. מר קינין בהחלט היה יכול לטפוח לעצמו
על השכם. הרי הוא לבדו זיהה כשרון ונתן לו להתבטאות.
ארז היה מאוד מרוצה ואפילו מוחנף מהמעמד שיצרו לו המבקרים. ארז
הרגיש שהכל נחת עליו פתאום הרי כתיבתו לא הייתה למטרת רווחים.
היא באה לנקז את כאבו. אבל מסתבר שלאף אחד לא היה אכפת. אפילו
לארז.
אחרי כמה חודשים שההמולה קצת ירדה ומר קיניו הספיק לספור את כל
כספו. מר קיניו התחיל לחשוב על דרכים חדשות להרוויח כסף וכל מה
שעלה בראשו היה עוד ספר. מר קינין נפגש עם ארז ואמר לו שהוא
מוכן לשלם לו המון כסף עבור ספר חדש שיוציא. ארז שכל התקופה
הזאת מאוד בילבלה אותו  אמר "מר קינין, תקשיב לי רגע הספר
שכתבתי לא בא לי בגלל שרציתי לכתוב אותו. הספר נולד כתוצאה
מכאב שהרגשתי. אני לא יכול סתם ככה לכתוב. אני באמת מצטער אבל
אני כרגע בתקופה טובה מידי לכתוב.
ארז עזב את המשרד. מר קינין ישב בכורסתו הגדולה וחשב. הוא רצה
בטובתו האישית ואם אפשר אז גם בטובתו של ארז. עלה בראשו רעיון.
הוא הזמין את ליהי למשרד. ליהי נכנסה עם החיוך התמידי שלה פרוש
על פניה. "שלום מר קינין מה שלומך?" "טוב" ענה בקצרות רוח
"תשמעי ליהי אין לי הרבה זמן לדבר על זה אבל זה דיי דחוף. ארז
נמצא כרגע במצב מאוד טוב מחינה נפשית. אבל אני דואג לו. הוא לא
כותב. הוא לא יוצר. אני פשוט יודע שהדבר אוכל אותו מבפנים. את
הרי יודעת שהוא כמו הבן שלי. אי הכתיבה שלו תוציא אותו מדעתו.
פה את נכנסת לתמונה." "איך בדיוק?" שאלה ליהי בקול קצת חרד.
"אני מאמין שארז לא יכול לכתוב במצב הנוכחי אבל הוא יוכל לכתוב
אם הוא יפגע, כלומר אני מבקש ממך לפגוע בו קצת". "אתה לא
מתבייש לבקש ממני דבר כזה מר קינין?" ליהי הייתה נזעמת. "ליהי
אני מבין את כעסך אבל תחשבי קצת על ארז, חוסר הכתיבה שלו פשוט
יהרוס אותו הוא לא ידע איך להתמודד עם זה. אני מבטיח לך שבבוא
היום הוא יערך את זה. וזה גם לא יקח המון זמן רק עד שיסיים
לכתוב". מר קינין הביט בליהי בעיניים כמהות למענה רצוי חיובי.
ליהי חשבה. היא רצתה בטובתו של ארז ולכן החליטה שהיא תכאיב לו.
"טוב מר קינין אני מסכימה אבל אני לא מתכוונת להיפרד ממנו אני
רק אכאיב לו קצת, זה הרי לטובתו". מר קינין הנהן בהבנה. כשליהי
יצאה מהחדר מר קינין התרווח לו בכורסת העור הגדולה שלו והתחיל
לחשב את הכסף שהוא הולך להרוויח מכאב ליבו של ארז.
"ליהי כבר שבוע שאני משאיר הודעות ואת לא חוזרת אלי .את מתחמקת
ממני? אני צריך לדבר איתך אני מתגעגע... אני..." ליהי עמדה
בדירה שלה והקשיבה להודעה של ארז וידעה שהיא מתכוונת למחוק
אותה. כמו שעשתה לשאר ההודעות. היא לא התכוונה להחזיר צלצול.
ליהי בכתה. היה לה קשה להתעלם מארז אבל היא החליטה לשים אותו
בראש מעיניה. היא ידעה שהיא צריכה להקריב את הקורבן הזה.
בשבילו.
יום אחד חזרה ליהי הביתה וראתה את ארז יושב על מדרגות ביתה
ובוהה בנקודה באוויר.ליהי שמחה לראותאותו ורצתה לזרוק את כל
התוכנית לפח,לרוץ לארז והתכרבל בזרועותיו אבל קולו של מר קינין
הידהד בראשה וחזרו על עצמם המילים "חוסר הכתיבה פשוט יהרוס
אותו". היא קינחה את עינייה וצעדה בבטיחות מעושה לכיוון
המדרגות. "אז מה אתה עושה פה?" שאלה בקשיחות. "ליהי מה שלומך?"
חייך ארז "למה את לא מחזירה טלפונים? אני מתגעגע אליך מה
קרה?". "הכל בסדר ארז פשוט החלטתי שאין בנינו משהו אמיתי. אני
לא רואה עתיד" ארז נראה המום "תקשיב ארז לי אין זמן להיות בחדר
מדרגות אז שיהיה לך יום טוב תעזוב אותי כבר".
ליהי כמעט רצה במעלה המדרגות. היא הוציאה את המפתח. פתחה את
הדלת. סגרה אותו. לא הדליקה אור. התמוטטה על הרצפה הקרה ובכתה.
היא הייתה מנותצת איכשהו זחלה העודה בוכה לארון המשקאות.
ארז הלך הביתה. הוא שוב נכנס לחדרו. הוא לא הוציא דף. הוא לא
הוציא עט. הוא הוציא סכין שקיבל לבר מיצוה. הוא חתך וחתך.
למחרת כתבו בעיתון אפילו בעמוד הראשון "הסופר הצעיר ארז רגב
נמצא מת בחדרו".
מר קינין לא יכל לשאת את האשמה. הוא ידע שהכל בגללו. הוא המשיך
בחייו אבל לא עבר יום שהוא לא נזכר בארז. הוא ידע שהוא לחץ על
ההדק.
ליהי קמה בבוקר ליד ארון משקאות פתוח היא פתחה טלוויזיה ושמעה
על מותו הטרגי של ארז. ליהי החלה להשתגע. היא לא יכלה לשאת את
האשמה והחלה לנתץ את רהיטיה. היא שברה את התמונה של ארז על
המקרר ואת הטלוויזיה שעזר לה להרכיב. ליהי קיללה את מר קיניו
והתייפחה בקול.
היא יצאה אל חלון ביתה והסתכלה למקום שרק אתמול היא ראתה את
ארז. וקפצה. בשתי שניות שהייתה באוויר היא נזכרה במילים שאמרה
רק לפני שבוע למר קינין "אני רק אכאיב לו קצת זה הרי לטובתו"
ואז הכל נהיה שחור.