מהתחלה חיבבתי אותו
הוא היה מהאנשים האלה שאי אפשר לא לאהוב. הוא היה קצת שחום,
גבוה ובעל קול בס נמוך. הוא יכל להיות סתם עוד בן אדם בעולם,
מכר...אבל לא הוא היה הקצין שלי.
תמיד הייתה לי נטייה לרצות את מה שאני לא יכולה לקבל וגם כאן
שמרתי על מוניטין גבוה ואמין. עבדנו צמוד, היינו 3 בנות
בחולייה תחת פיקודו. עם הזמן למדנו להכיר אחד את השני והיינו
מדברים שעות לתוך הלילה...
הוא סמך עליי יותר מכולם, היה נותן לי חופש בעבודה ונתן כבוד
להחלטות שלי. אני תמיד הסתכלתי עליו מלמטה, בהערכה רבה. כל מה
שהוא עשה נעשה לפרטים ובמירב תשומת הלב וכך גם התייחס אלינו
המש"קים, לא בהתנשאות - עין לעין.

הייתה לו חברה...כמובן. יפה כזאת, גבוהה, רזה, חזה גדול, כמו
שכולנו שונאות. עם הזמן היא הפכה ליותר מרק תמונה במשרד אלא
לדמות מוחשית וכמובן ששמרה על המוניטין הגדול שייחס לה. הם היו
3 או ארבעה שנים ביחד, וגם כזוג, כמו כל מה שעשה...מושלמים.
ואני..אז כל כך טיפשה, נאיבית, הערכתי את הנאמנות הטוטלית שלו
אליה, כשהוא דיבר עליה עיניו נצצו, היה נדמה שהניצוץ של ההתחלה
פשוט תמיד שם, אף אחת אחרת פשוט לא עניינה אותו. או כך
חשבתי.

כמעט כל השירות שלי הייתי תחת פיקודו. הפכנו לממש קרובים. הוא
התייעץ איתי מקצועית ואישית ואני שיתפתי אותו ממש בהכל. ופתאום
זה בא לי, בבום...!
הייתי מבולבלת, התחלתי להסתכל עליו בצורה שלא הייתי צריכה
ולפעמים היה לי נדמה שאולי הוא מסתכל עליי, אבל רק נדמה. היה
לי חבר, גם רציני, 3 שנים, אהבתי אותו. אהבתי מאוד. קיללתי את
עצמי, התייסרתי מעצם המחשבה, תיעבתי את עצמי. בימינו קוראים
לזה מצפון. המצפון שלי היה דומיננטי ברוך השם.

כמו כל דבר גם זה עבר, מעולם לא היו לי כוונות לממש אלא רק
שהסיוט הזה יגמר. ובגלל שהמצפון נהג לחבוט בי עם פטיש לעיתים
סיפרתי לו. לחבר...
הוא מדהים, נפגע איך לא? אבל אז נראה שהאהבה תנצח הכל, אני
עדיין נאיבית....

השתחררתי.

זמן עובר....אני טסה עם חברה לעבוד בארה"ב ונפרדת מחבר, גם כי
אני טסה וגם כי היחסים מתערערים. פגשתי מישהו בעבודה, בחור,
והתחיל משהו.

שכחתי  איזה כיף היה לדבר איתו, בייחוד לאחר שעם הנוכחי לא היו
הרבה דיבורים...התקשרתי אליו יום אחד, לקצין. יש חברה חדשה
מסתבר ואני מעדכנת שגם כאן יש איזה משהו
ומדברים....ומדברים....ומדברים. אז ככה הייתי מתקשרת לעיתים
קרובות בלי לצפות לכלום, בלי לחשוב יותר מידי ובלי להציב לעצמי
מטרות. ראש שקט.
יצאתי לטייל בדרום אמריקה עם איזה בחור, הייתי עם המשפחה
בארה"ב, עם חברים אבל לא משנה איפה ועם מי הוא שמר על קשר.
תמיד דאג וייעץ והיה שם בשבילי - תמיד.  עכשיו כבר אין חברה
ולי בטח אין משהו רציני...ועכשיו...הוא כבר באזרחות, אדם מן
המניין, אין קצין.

אחרי שנה חזרתי. אחרי יום וחצי הוא נסע לארה"ב. החלפנו מיקום.
להיפגש לא יצא. למרות שלא ראיתי אותו יותר משנה התקרבנו יותר
מתמיד. היינו מדברים וכשלא יוצא מתכתבים. פתאום אני הייתי
"המתוקה", "מקסימה", "חמודה", פתאום כשהייתי מתקשרת והוא לא
היה - התחיל להפוך עולמות כדי לדבר איתי. הרמזים תמיד היו לפני
ולא ראיתי, לא נתתי לעצמי לראות, השלו אותי יותר מידי ולא ננתי
לעצמי להפגע. חו"ל נתן לי סטירה ולקח לי את הנאיביות, יצאתי
מהבועה או יותר נכון הבועה התנפצה עליי.

שמרנו על קשר גם כשהוא נסע, אבל התחלתי ללמוד והוא עבד רוב
שעות היום...
ואז...יום ארור אחד באיחור של שנתיים בערך הוא החליט
להתוודות.

"את זוכרת אז?.... את הטיול של היחידה למרכז קנדה?...את כמעט
התרסקת ואני עזרתי לך והחלקנו יד ביד..."
"אז הכל התחיל, ראיתי אותך שונה...אני אפילו זוכר איזה מכנס
לבשת...קורדורה בז' לא?"

בטח שאני זוכרת! רציתי להרוג אותך באותו רגע, רציתי להרוג את
עצמי! אם רק היית יודע מה עבר לי בראש באותו רגע, כמה
רציתי....כמה זה היה אסור... כמה הלב שלי דפק באותו רגע, כמה
הוא נקרע כשעזבת לי את היד... כמה זה קשה היה להיות איתך יום
יום במשרד ולדעת שאתה שייך למישהי אחרת, כמה רציתי, כמה לא
יכולתי להסתכל על החבר מיסורי מצפון...
אבל לא אמרתי לו את זה....קפאתי. והוא המשיך...

"אה ועוד משהו....תמיד רציתי להגיד לך שאת נורא יפה ולא
יכולתי...מהתחלה חיבבתי אותך ממש ונבהלתי כשהסתכלתי עלייך ככה,
הייתה לי חברה..."

"אחרי כל השיחות טלפון שלנו כבר הייתי מבולבל אבל עוד לפני
שטסתי החלטתי שאני רוצה אותך, ולא סתם... שלא יהיה לך ספק
כשאני יחזור לארץ ארגיש אותו הדבר..."

ואני לא עונה, לא נותנת לעצמי. חו"ל שם עליי שיריון, שריון כבד
מפלדה שהקפיד לבצע סינון על בחירת המילים שלי. אבל הוא הבין,
אמר שאני לא צריכה לתת תשובה, שאני לא חייבת לו כלום. אם רק
הייתי יכולה לומר לו שהוא בשנתיים איחור.

"ואני שונא אותו...את הבחור הזה. מגיע לך מישהו טוב. אם רק
הייתי בארץ, כבר הייתי בחצי הדרך אלייך, אם רק היית
לצידי..."

אם הוא רק היה יודע כמה רציתי לענות לו, כמה רציתי להגיד לו
שגם אני רוצה. אבל אז הייתי משקרת לעצמי ולו. אנשים משתנים וגם
אני השתנתי. הלוואי שהיה לי הסבר יותר טוב גם כשאני חושבת על
זה עכשיו אני רוצה לרצות, לסטור לעצמי, לנער את עצמי לכל
הרוחות. למה רק כשזה לא מתאפשר אני רוצה.

הייתי חייבת לו את האמת, אבל יותר מהכל לעצמי, הכרתי מקרוב את
הכאב וסירבתי לתת אשליות. אהבתי אותו פעם אבל היום אהבתי אותו
כחבר, חבר אמיתי. אין כזה דבר גורל, דברים קורים כי עושים
אותם, כי רוצים אותם, אין כזה דבר נועד להיות, יש כזה דבר
תזמון מחורבן.

אם רק זה היה קורה אז....כשלא היה שירון,
אז...שהייתי אומרת הכל בלי לחשוב פעמיים, באימפולסיביות..
הייתי קופצת עליו.

אז כתבתי לו מכתב. ארוך ומסורבל, בו אני מתנצלת אלפי פעמים,
עשרות פעמים אומרת לו כמה הוא מקסים, ופעם אחת אומרת לו "לא".
כמה עוצמה יש במילה אחת מחורבנת.

הרגשתי שהאושר בורח לי מבין האצבעות...

הלוואי שזה היה מסתכם רק בזה. אבל בשעות הקרובות הוא, אי שם
מעבר לים, מגיע הביתה מיום עבודה מתיש, מוצא דואר אלקטוני,
קורא מכתב, מחייך, אולי קצת צוחק, מתגעגע, מתרגש, הלב דופק חזק
יותר ויותר בצפייה לתשובה ולבסוף...מתרסק. מנסה להגיד לעצמו
שלא נורא, שיש עוד בחורות, שאולי עוד אשנה את דעתי, שיש סיכוי,
שאני מבולבלת. אבל בסופו של דבר "לא" ישאר "לא"! אין באמת איך
לרכך, הלוואי והיה לי הכוח. אני יודעת גם אני הייתי שם. הלוואי
ויכולתי לאהוב חזרה, להוריד את האבן שעומדת לנחות עליו עוד כמה
שעות.

לכל מי שאי פעם אהב ולא קיבל, סליחה. תזמון זה הכל אל תחכו