בדרך הביתה עצרנו בתחנת דלק. אמא הסתכלל מסביב בעיניים הנואשות
שלה, עם המבט הרגיל שזועק לעזרה בלי לדעת מה הוא בעצם מחפש.
אבא צעד בנחישות מתריסה לדוכן ודרש את הסיגריות שאת הריח שלהן
כבר למדתי להכיר כ"כ טוב. הסתכלתי על אחי הקטן שעמד לידי
מזווית העין. אני לא יודעת למה לא העזתי לסובב את כל הראש.
היינו רטובים מהגשם, הנשימות הכבדות והזועמות של אמא באוזניים
וההדהוד של הצעדים הכבדים של אבא ושל המים הנתזים מהשלוליות
שדרך בהן השתלט לנו על המחשבות.
אבא לא אמר מילה אחרי שקנה את הסיגריות, וכמו מתעלם מכל מה
שמסביבו, מהגשם ומהמשפחה המפוחדת, מכל מה שעבר עלינו באותו יום
- פתח את הקופסא והדלית סיגריה אדישה. העיניים של אמא צעקו
עליו לכבות אותה, לתת לגשם להרטיב אותה, לזרוק אותה על הדלק
שהתערבב בשלוליות שעל רצפת התחנה - כל דבר שיראה לה שאבא יודע
מה עובר עליה, כמה היא מתפתה להתנפל עליו ולקרוע אותו לגזרים,
וכמה שהיא רוצה שאחי ואני נראה אותה עושה את זה.
לא העזתי להגיד לאמא שאני רוצה לחזור למכונית. לא העזתי להגיד
לה שקר לאחי, שהוא כל כך רוצה לבכות אבל הדמעות כמו קופאות לו
בעיניים. בתנועה מחתרתית הסתכלתי על אחותי הגדולה שנשארה
במכונית. את הפעם האחרונה שראיתי אותה כל כך עצובה - אני כבר
לא זוכרת. הבל הפה הכואב שלה התנגש בשמשה הקדמית וכמו נבהל
מהמגע התמוסס מיד ונעלם עד הגישוש הבא. היא נשמה, אז ידעתי
שהיא חיה - אפילו אם הסימנים הראו אחרת.
כמה מגוחך ודאי נראינו, המשפחה המפורקת הזאת שמנסה להאחז
באוויר שבין הטיפות, והנערה המיוסרת במושב הקדמי שאת העיניים
שלה אי אפשר לראות מעבר לענן העצב הנורא שהקיף אותה.
ובתוך כל זה, בתוך האסון הזה, בתוך הטרגדיה היוונית הזאת, לא
הצלחתי לשנוא אותו. לא הרגשתי את הכעס המבעבע של אמא, לא את
הפחד שלה, לא את ההלם והחרדה של אחי וגם את האדישות המקפיאה של
אחותי לא הצלחתי לסגל לי. הסתכלתי על אבא בעיניים רטובות, שעד
היום אני לא יודעת אם נרטבו מהגשם או מדמעות - והקשבתי לצליל
העדין של הנייר שנשרף ולנשיפות והשאיפות העמוקות שלו. לא ידעתי
אם אני אמורה להחזיק אותו בעוד אמא מרסקת אותו ושוברת אותו,
עצם אחר עצם, חטא אחר חטא, או שאני אמורה להכנע להערצה הנוראית
שהחלה מתפתחת בי. אלא אבא שלי לא פונים, לא חולקים על דעתו וגם
לא חולקים איתו חוויות. אל אבא שלי אפשר להתקרב רק דרך אסונות
- ואף פעם לא הרגשתי כל כך שלו כמו שהרגשתי עכשיו.
כשאבא סיים את הסיגריה הוא העיף בה מבט אחרון, והטיח אותה באחת
השלוליות. בלי לומר מילה, הוא נכנס חזרה לאוטו, הדליק את
האורות שסנוורו אותי כל כך חזק, ונסע חזרה אל השגרה. ראיתי את
הרגליים של אחי מתחפרות בבוץ ואת העווית העצבנית של העין של
אמא כמעט ויכלתי לשמוע. כל כך לא רציתי לתת לגשם את מקום הכבוד
הזה, את הזכות הנהדרת להספיד את אחותי, את המילה האחרונה
שבוויכוח הקטנוני הזה. הרגשתי את חודש ינואר חודר לי לנחיריים
ואת הסוף של אחותי חודר לי לחלומות. זה היה היום האחרון אי פעם
שבו אח שלי הוציא מילה מהפה, והיום האחרון שאמא נאחזה בשפיותה
- ואני עמדתי והרצתי והערצתי את היום האיום הזה. כמה שלא רציתי
לחשוב את המחשבות האלה, כמה שהרגשתי את עצמי מתפוצצת מגועל
וחלחלה עם כל תמונה נוספת שהגיעה אלי לראש. העיניים של אמא היו
כל כך מפוקסות וזועמות, היו כבר יותר אדומות מאשר לבנות
ונוצצות כמעט כמו בפנסי המכונית שראינו מתרחקת מאיתנו אל תוך
הגשם.
בלעתי את המילים יחד עם הבחילה שהציפה לי את הגרון. כל מה
שהרגיע אותו באותו הרגע, הייתה העובדה שידעתי שלעולם לא אראה
שוב את אחותי. אם הייתי רואה אותה, ומבינה שאבא נכשל במשימה
המעוותת שלו - הייתי נכנעת לצורך האיום שלי לרצות אותו ומסיימת
את העבודה בעצמי. כל כך התפללתי שלא יקרה משהו לא צפוי, שאני
לא אשמע את הגלגלים של המכונית המתרחקת חורקים וחוזרים אלינו,
שלא יגיע איזה מלאך שומר שינחיל צדק במשפחה שלנו ויעניש את
הרשעים. אני לא חושבת שהייתי מסוגלת להתמודד עם העונש של אבא.
אני לא חושבת שיכול היה להיות עונש מספיק. בעודי דוחקת את
המחשבות שלי עמוק יותר ויותר לתוך התודעה הנסתרת שלי, הרגשתי
את הוודאויות שנשענתי עליהן כל חיי הולכות ומחליפות את מקומן
בנדנדות רעועות וחלודות שנתלות על בורג מתפורר בגינת ילדים
חשוכה.
כמה יפה היה היום הגשום הזה.