וביום הראשון, נברא הכעס.

עוצמתי, מאין כמוהו,  משתלט על כול מיתרי הלב.
מנגן בחוזקה, וצורח, נישא באויר.
חותך את הלילה.

ביום השני,  נבראה העצבות,
הבגידה, מרחפת מעל לראש.
טעם מריר מתפשט בפה.
ודמעות שוטפות לחי חמה,
עיינים ריקות מתוכן.

ביום השלישי נברא הייאוש,
שטוף באלכוהול,
           יורד בגרון,
מלטף ושורף,
עד למטה,

גובה האסלה.

לשם מגעים בסיומו של היום.

ביום הרביעי,
תדהמה.
מתוך כול הימים, היא צומחת.
מכה בפרצוף,
אמיתית שכזאת,
מזעזעת כול חלק בגוף.

ומתוכה, ביום החמישי,
נבראה, ההיגיון.
מפוקח, מפוקס,
ויודע לאן הוא נכנס.
זה קשה,
זה כואב,
זה לבד.
בלי שורשים,
בלי משפחה נורמלית.

ביום השישי נברא לו הכוח
כמו מעיין אגדי מתפרץ.
אני יצליח!
אני יכולה!
מתקדמת על שביל חדש שנברא.
בכוחות אדירים,
שיצאו משום מקום.

וביום השביעי,
הלב נרגע.
ונברא, משהו אחר.
כנראה שמחר אני אדע מה קורה
ואיך בסוף הכול הסתדר.