החלטתי לכתוב לך מכתב.
דווקא ביום לא עצוב שכזה...
ביום רגיל, ששום דבר לא קרה.
והאמת היא, שגם אין לי משפטים מנוסחים בראש שאני רוצה להגיד
לך.
אני פשוט מוציאה ככה את הרגשות שלי, בעזרת דף ועט, זה מה שעוזר
לי להשתחרר, להתנקות...
אתמול בתיאטרון, הייינו צריכים לעשות קטע על מישהו ששיחרר
אותנו, לאו דווקא ממצב פיזי, היינו צריכים להתחיל ולסיים את
המונולוג בשיר "לכל אחד כוכב יש בשמיים..."
אתה עלית לראש. ועכשיו אתה בטח מכווץ את הגבות ותוהה מאיפה אתה
שיחררת אותי...
שיחררת אותי מתקופה. מבועה שכזו...זה מוזר שאני ניראת לך עצובה
השנה..כי דווקא זאת השנה הכי טובה שלי בינתיים...וזה הרבה
בגללך. ואני כל יום אומרת כל כך הרבה תודה.
אבל לפעמים, אני חוזרת הביתה ומבינה כמה זה לא מספיק לי. כמה
זה כל כך שלם ובכל זאת כל כך שבור...ואנחנו הרי אותו דבר,
מנתחים כל דבר בצורה מוגזמת...מעניין אותי מה הניתוח שלך
עלי...הייתי רוצה שתגיד לי אותו יום  אחד. שתפסיק לפחד ממני.
בזמן שאני כותבת אני עדיין מרגישה שזה לא ממצה.

אני פשוט אגיד לך שאני אוהבת אותך, ושללא שום ספק אני אעשה הכל
בשבילך...ואני רוצה שתדע...שלכל אחד כוכב יש בשמיים...

ואתה הכוכב שלי.

                                יפעת.