Oblivion - (מלועזית) נשייה, כלום, אבדון.
Ankh - סמל מהתרבות המצרית הקדומה, המסמל חיי נצח.

הוא פקח את עיניו. רק לאחר כמה שניות חזרה אליו המודעות שלו,
המודעות לכך שעיניו פקוחות לרווחה. הוא השתמש בהן, הסתכל
סביבו. התקרה הייתה לבנה וגבוהה, מסביב היו קירות לבנים,
ורצפות בצבע כחול בהיר וקר ציפו את חלקם התחתון. משמאלו היה
וילון גדול, תלוי על מעקה ברזל דק. הוא עצמו שכב על מיטה
גדולה, קשה ולא נוחה. הוא ראה כיסא עץ מימינו, ליד הקיר, וכמה
בגדים מונחים עליו בצורה מסודררת. הבגדים שלו... הוא עצמו לבש
כותונת לבנה עכשיו.
"כן, מצבה יציב עכשיו, ללא ספק," הוא שמע קול דיבור עמוק
וענייני מגיע מאחורי הוילון. "היא צריכה לנוח עכשיו. אבל בהחלט
ארצה שהיא תיפגש עם ד"ר וולקי, שתיתן את חוות הדעת שלה."
הוא שמע מלמולי הסכמה, ואז צעדים של מספר זוגות רגליים יוצאים
מן החדר. הוא ראה שלוש דמויות חולפות מולו לשניה, נעלמות
מאחורי הקיר שמימינו, ואז הצעדים הלכו והתעממו.
באותו רגע, תחושה מוכרת עלתה בו. מעין לחות בתוך גרונו, בחילה.
הוא נזכר בתחושה הזו, ואז התחיל להיזכר בדברים נוספים... הוא
הבין איפה הוא נמצא, ושמץ של אכזבה עלה בקרבו. הוא נזכר בפעם
האחרונה שהרגיש בחילה כזו...

"לין!" הוא קרא אחריה. היא הסתובבה, ונעצרה. "היי," הוא אמר
לה בחמימות כשהדביק אותה.
"היי," היא אמרה לו בחזרה, בקול החמוד שלה. "איזה כיף, עכשיו
אני לא צריכה ללכת הביתה לבד." אושר עילאי עלה בתוכו כשהיא
אמרה את זה, וחייכה. הם המשיכו ללכת בדרכם חזרה מבית הספר,
לכיוון הבתים שלהם, ולא דיברו במשך דקה בערך.
"אתה מוכן למבחן שבשבוע הבא?" היא שאלה אותו. "אני ממש לחוצה
מזה... אני לא מצליחה להבין את החומר!"
"אני ממש לא מוכן," הוא אמר וגיחך. "אבל כל עוד את כותבת הרבה,
ומשתמשת במושגים המוזרים שהמורה לימדה ואין לך מושג מה הם
אומרים - היא תהיה מרוצה."
היא צחקה, הוא שמח. הם המשיכו ללכת, ודיברו קצת, עד שהגיעו
לנקודה שבה דרכיהם התפצלו.
"אני עייף מדי בשביל ללכת הביתה," הוא אמר באנחה, מקווה שזה
ישמש כתרוץ מספיק טוב בשביל להישאר איתה עוד קצת.
"עצלן," היא גיחכה. הוא חייך. אחר כך הוא התקרב אליה, תפס אותה
בשתי ידיה, ומשך אותה אחריו, כשהלך והתיישב על ספסל קרוב. היא
לא התנגדה, והתיישבה לימינו.
"כן, גם אני עייפה," היא נאנחה. הוא לא ענה לה, ועדיין לא עזב
את ידה השמאלית. הוא התחיל להעביר את אצבעותיו בעדינות על החלק
הפנימי של זרועה, מכף היד ועד המרפק.
היא המהמה ברוגע. "זה נעים..." היא אמרה. שוב הוא היה מאושר.
הוא היה בתוך מאבק פנימי אדיר. הוא רצה לעשות את זה, אך משהו
מנע ממנו. הוא היה צריך איזו התפרצות של אומץ, או לחלופין התקף
של שיגעון, שיגרמו לו לעשות זאת.
בסוף הוא עשה.
"היי, בואי נצא ביחד מתיישהו?" הוא לא ידע להחליט אם להסתכל
בעיניה או לא. ידו עכשיו רק נחה על זרועה.
"אוה... אמ..." היא מלמלה כמה דברים לא מובנים, ונראתה
מבולבלת. אחר כך היא משכה בעדינות את זרועה, ושפשפה אותה בגסות
מסויימת עם ידה השניה. אחר כך היא הסתכלה עליו, ונענעה בראשה
בעדינות. "אני צריכה ללכת..." היא קמה מהספסל, מלמלה "ביי..."
והמשיכה ללכת לכיוון ביתה.
הוא נשאר לשבת שם במשך דקה לפני שקם ועשה אותו דבר. הוא כבר לא
היה מאושר.

הוא ישב על הברכיים, ראשו מעל האסלה, מחכה שמשהו ייצא ממנו.
הבחילה הייתה חזקה, אבל מלבד מעט רוק וליחה הוא לא הקיא כלום.

"היי, תהיה בשקט!" הוא שמע קול מגיע מהחדר.
הוא הוריד את המים, וניגב את פיו במגבת נייר מגליל שעמד שם.
הוא חזר לכיוון מיטתו, ואז הסתכל מאחורי הוילון שהיה ליד
מיטתו. הוא ראה שם מיטה נוספת, זהה לשלו, ועליה שכבה ערה נערה
בת גילו, בעלת שיער גלי בצבע חום-כהה, ופנים חיוורות עד מאוד.
"שלום," היא אמרה.
"שלום," הוא ענה. לאחר כמה שניות הוא המשיך, "מצטער על הרעש."
"זה בסדר," היא ענתה, ופיה התעוות מעט לדבר שנראה כמו חיוך.
"אני אובליביה."
"היי," הוא אמר והנהן בראשו. "אני יאן." הם שוב שתקו לזמן מה.
"למה את פה?"
"נחש," היא אמרה בעוקצנות. הוא הנהן שוב, התקרב למיטתה והתיישב
על הקצה שלה. היא נראתה מעט מזועזעת מהמעשה הזה, אך לא נראה
היה שהוא שם לב.
"מי היו האנשים כאן קודם?" הוא שאל אותה.
"ההורים שלי, והרופא שמטפל בי," היא ענתה.
"איך את יודעת?"
"כי אני שומעת אותם מדברים..." היא ענתה כאילו זה מובן מאליו.
"אבל אני מעמידה פנים שאני ישנה בכל פעם שהם נכנסים לחדר, נראה
שזה מרצה אותם."
הוא הנהן שוב. "וכמה זמן את פה?"
"יומיים, אני חושבת. אותך הביאו לפה ממש קצת זמן אחרי שהביאו
אותי, הייתי ערה כשהגעת. אבל התעוררת רק עכשיו, נכון?"
"כן..." הוא ענה, באנחה קלה. הוא הסתכל עליה, והסתכל מסביבו,
ושקע בהרהורים. היא דמתה לו... לא רק כי לשניהם היה שיער חום,
ועיניים חומות-ירוקות, והיה נראה שהם באותו הגיל. היו עוד
דברים, לפי מה שהיא סיפרה לו.
הוא הסתכל על הכיסא שהיה ליד מיטתה. גם עליו היו מונחים מעט
בגדים, וגם שעון יד, עט, ושרשרת קרועה. הוא הסתכל על הסמל שהיה
תלוי על השרשרת, מעין צלב שבראשו הייתה לולאה, במקום זרוע
נוספת.
"מה זה?" הוא שאל אותה.
"זה אנקה," היא ענתה, "סמל החיים."
"זה ממש יפה... איך זה שאת לא עונדת את זה?"
"נמאס לי מזה," היא ענתה בפשטות. "בכל מקרה בטח יביאו את זה
לאחותי עוד מעט."
"אחותך?"
"כן, נולדה לי אחות לא מזמן." היא אמרה את המילה 'אחות' בצורה
גסה ועוקצנית. "אני לא מבינה למה ההורים שלי החליטו פתאום, 16
שנים אחרי שהם הביאו אותי, להביא עוד ילדה."
יאן לא ענה. הוא שם לב לפצע גדול במצחה, חתך גדול מכוסה בדם
קרוש כהה.
"ממה יש לך את זה?" הוא שאל אותה, ונגע בפצע קלות באצבע שלו.
היא התעוותה מעט להרגשת הכאב החדה והפתאומית שנחתה עליה...

היא התעוותה מעט להרגשת הכאב החדה והפתאומית שנחתה עליה, עת
שהסכין חתכה את עורה, ביתרה את ורידה. דמה החל לטפטף על הרצפה,
אך היא לא רצתה להפסיק. היא עוד החזיקה את הסכין באצבעות
נוקשות. היא התכוננה לחתוך שוב, ראייתה הייתה מטושטשת מדמעות
שטפטפו כמו הדם והתערבבו איתו בשלולית הקטנה שנוצרה על הרצפה;
ידה רעדה ללא שליטה, בין אם בגלל הכאב או בין אם בגלל הפחד. אך
היא המשיכה, היא מספיק אמיצה בשביל זה. היא חתכה שוב, ויללת
כאב בוכיה נפלטה מפיה, והיא בלעה אותה מיד.
היא חתכה שוב, ושוב. זהו, היא תלמד אותם לקח. לא שאכפת להם בכל
מקרה, אכפת להם רק מהתינוקת...
ידה החלה לאבד תחושה, הסכין נשמטה מידה ונפלה לתוך שלולית הדם
והדמעות שהצטברה על הרצפה. היה לה קר פתאום, קר מאוד... היא
הרגישה סחרחורת, ראייתה הטשטשה בלי קשר לדמעות. הדבר האחרון
שזכרה היה רעש של מכה חזקה.

אובליביה לא ענתה לו. יאן החזיר את ידו כשהיא נרתעה. שוב הייתה
שתיקה.
"אני הולך לנסות להקיא שוב," אמר יאן והלך בחופזה לשרותים שוב.

"לפחות סגור את הדלת הפעם!" קראה אחריו אובליביה.
הוא שוב ישב על הברכיים, ראשו מעל האסלה, מנסה להקיא מתוכו
משהו, אך ללא הצלחה. הוא כן הרגיש שמשהו מנסה לצאת ממנו, אך
כנראה זו הייתה רק הנשמה שלו.
אובליביה עמדה מחוץ לשרותים, נשענת על הקיר, וחיכתה ששותפה
לחדר ייצא. הוא יצא תוך זמן קצר, וכמעט התנגש בה. היא חלפה על
פניו, כמעט צמודה אליו. הם הסתכלו זה לזו בעיניים, ולא החליפו
מילה נוספת.
היא נכנסה לשרותים וסגרה אחריה את הדלת. היא הביטה בהשתקפותה
במראה, ולא זיהתה את הדמות שראתה שם - חיוורת מאוד, ללא כל צבע
בלחייה, פצע מכוער מעטר את מצחה, עינייה קרות ואדישות מאי פעם,
ויבשות.

אובליביה החזיקה את אחותה בת החודשיים בידיה, נותנת לה משענת
על חזה, והולכת איתה ברחבי החדר, תוך סיבובים קלים של גופה.
היא קיוותה שבקרוב היא תירדם לגמרי, והוא תוכל להניח אותה
בחזרה בלול. בינתיים מחשבותיה נדדו, היא הרגישה שנוחתת עליה
השראה לכתיבה. כרבע שעה לאחר מכן אחותה נרדמה, היא הניחה אותה
בחזרה בלול, והתיישבה ליד השולחן כדי לכתוב על הנייר על הטקסט
שנוצר בראשה, כי היא לא יכלה להיות שקטה לפני שתעשה זאת. היא
סיימה כעבור חצי שעה בערך, וחשה סיפוק גדול.  
 היא שמעה שוב קול בכי תינוקי, והבינה כי אחותה התעוררה שוב.

"את תעשי לי חיים קשים היום, הא?" היא אמרה לה, עת שהרימה אותה
שוב בזרועותיה, והכניסה לפיה את בקבוק המטרנה בעדינות. היא
התיישבה על הספה ונשענה אחורה, עת שאחותה הפעוטה אכלה.
כן, נראה היה שהיא גזלה ממנה את כל תשומת הלב של הוריהן מאז
שנולדה. הם אפילו לא העירו לה דבר על ציוניה ההולכים ויורדים
בלימודים בזמן האחרון. אך עדיין, נשאר לה מספיק מתשומת הלב
השלילית שלהם.
היא קמה מהספה, הניחה את התינוקת על כתפה וטפחה בעדינות על
גבה. יהיה כל כך פשוט אם משהו יקרה לתינוקת, ואוליביה תחזור
לקבל את היחס האוהב של הוריה, היא השתעשעה במחשבה. אף על פי
כן, היתה בה איזושהי חיבה לגוש קפלי השומנים חסר התועלת הזה.
היא שמעה מפתח מסתובב בחור המנעול, ואמה נכנסה לבית.
"היי," אובליביה אמרה לה בחמימות.
"היי," היא השיבה באנחה עייפה. "מה שלומה?"
"היא בסדר, היא בדיוק אכלה ונרדמה שוב," אמרה אובליביה, והניחה
את אחותה בחזרה בלול. "היי אמא, תראי מה כתבתי בינתיים," היא
אמרה בהתרגשות מסויימת, תפסה את הנייר בידה והלכה לכיוון אמה.
זו לא התייחסה לכך.
"אובליביה, שוב לא שטפת את הכלים?" היא גערה בה, והחלה לעשות
זאת בעצמה.
"אוה, אני מצטערת... הייתי עסוקה במה שכתבתי, ואז היא
התעוררה..." אמרה אובליביה. אמה המשיכה לרטון.
"טוב, לכי בבקשה לעשות את הכביסה, לפחות," היא אמרה לה.
אובליביה הלכה לחדר הכביסה במהירות, אך לא פנתה לעשות את המטלה
שהוטלה עליה. היא קימטה את הנייר בידה, וזרקה אותו על הרצפה.
אולי באמת לא אכפת להם יותר ממנה. הכל בגלל התינוקת הזו.
אחר כך היא תפסה את השרשרת שסבתה נתנה לה לפני חמש שנים, וקרעה
אותה מעליה. השרשרת נפלה על הרצפה.

אובליביה יצאה מהשרותים והלכה לכיוון המיטה שלה. היא העיפה מבט
נוסף לעבר מיטתו של יאן כשעברה ליד הקצה שלה, וראתה שהוא שוכב
על גבו בעיניים פקוחות. לא היה נראה שהוא שם לב אליה. היא חזרה
אל מיטתה והתיישבה עליה. היא נטלה בידה את השרשרת שלה, ליטפה
את האנקה. לפתע נחת עליה התקף זעם, והיא הטילה את השרשרת בכל
כוחה אל הקיר שמולה. השרשרת פגעה בו ונפלה על הרצפה, בשני רעשי
פגיעה מתכתיים. יאן הופיע שוב לידה מיטתה כמה רגעים לאחר מכן.
"הכל בסדר?" הוא שאל ביובש. היא לא ענתה, אך היה בה חלק ששמח
על חברתו, ולא רצה שהוא יעזוב.
"מי זה ד"ר וולקי?" הוא שאל אותה.
"פסיכיאטרית, אני מניחה," היא ענתה. "היי, אפשר לשאול אותך
משהו?" היא שאלה אותו. הוא הנהן. "למה אתה... עשית את זה?"
הוא התיישב לידה, והרהר מעט לפני שענה. "הייתה איזו בחורה
שהייתי ממש מאוהב בה, במשך הרבה זמן... אבל, היא לא רצתה אותי.
ואת יכולה לסמוך על כך שהלחץ הרגיל מכל הדברים לא עזר."
הוא המהמה כדי לסמן שהבינה.
"ולמה את עשית את זה?" הוא שאל אותה.
גם היא הרהרה מעט לפני שהשיבה. "האחות הזאת שנולדה לי...
ההורים שלי כל כך אוהבים אותה, ומקדישים לה את כל הזמן שלהם
ותשומת הלב שלהם... לא נראה לי שהם אוהבים אותי יותר. כל מה
שהם אומרים לי זה לעשות כל מיני מטלות..."
"לא נראה לי שזה נכון," הוא אמר. "כמובן שהם עדיין אוהבים
אותך, גם אם זה פחות נראה לעין עכשיו. לא כדאי לך לכעוס כל כך
על זה."
"לך אין זכות להגיד לי על מה אני אמורה לכעוס ועל מה לא!" היא
הטיחה בו.
הוא שתק לקצת זמן. אחר כך שאל, "ואיך עשית את זה?"
שוב היא לא ענתה, רק הפשילה את שרוול הכותונת שלה. יאן ראה
מספר תחבושות עבות מגולגלות במספר מקומות סביב ידה, שהייתה
חיוורת ולבנה מאוד.
"אל תגיד לי שיהיה בסדר, אתה יודע ששנינו כבר הפסקנו להאמין
בזה," היא אמרה לו. הוא לא השיב. "טוב, אני רוצה לנסות לישון
שוב," היא אמרה ביובש. הוא חזר אל מיטתו. היא שכבה ערה שעה
ארוכה אחרי כן. יאן נרדם מעט זמן אחר כך.

הוא ישב בכיתה, ראשו מאוד לא שקט, מנסה להבין את דברי המורה
בתוך כל המחשבות המתרוצצות שלו, ללא הצלחה. הצלצול נשמע בכיתה,
אך איתו לא באה הקלה. המבחן היה יום למחרת, והוא לא היה מוכן.

הוא ראה את לין יוצאת מהכיתה, וחברו מלווה אותה. הוא עוד שמע
את קול צחוקה המתוק מהדהד מן המסדרון, ונהיה עוד יותר אומלל.
די, צריך למות, וזהו.
רגליו לקחו אותו הביתה בלי ששם לב, בהליכה אינטנסיבית ומהירה.
הוא נכנס לבית, הלך אל חדרו, וטרק את הדלת. הוא רצה לצרוח,
להרוס את כל מה שמסביב. הוא פלט צעקה קצרה וחזקה, ואחר כך רוקן
את תכולת תיק בית הספר שלו על הרצפה. הוא החל להרים את הספרים
אחד אחר אחד, ולזרוק אותם בכל כוחו על הקיר שמולו. אחר כך הוא
בעט בקיר, והחל לתת לו אגרופים בכל כוחו. הוא המשיך במשך חמש
דקות תמימות, עד שהרגיש שהוציא את כל הכעס שהיה יכול להוציא,
והפסיק, עומד, מתנשף, ידיו אדומות ויבשות.
הוא לא הרגיש יותר טוב.

"היי, תתעורר!" יאן שמע קול רך מדבר אליו בחמימות. הוא פקח את
עיניו וראה את אובליביה יושבת על מיטתו ורוכנת לכיוונו, עם
חיוך נדיר וקטן על פניה. "איזו אחות הביאה לנו אוכל. חשבתי
שתרצה לאכול לפני שזה יתקרר."
"אה, תודה..." הוא מלמל. הוא קם לישיבה, וראה מגש עם אוכל מונח
לימינו. אובליביה ישבה מולו, ולידה מגש זהה.
"אממ, בתיאבון," אמר יאן.
"בתיאבון," היא השיבה.
הם אכלו בשתיקה במשך זמן מה. לבסוף אובליביה אמרה, "ספר לי על
הבחורה הזו שאתה מחבב."
הוא חייך. "טוב... קוראים לה לין..." הייתה לו איזו הרגשה טובה
מלדבר עליה. "היא מנגנת על גיטרה, וכותבת גם..."
"כותבת?" אובליביה שאלה אותו.
"כן, שירה, וסיפורים קצרים..."
"נחמד. כמוני." היא חייכה.
גם הוא חייך. "אבל היא בחיים לא תודה שהיא טובה בזה. היא פשוט
כל כך עדינה, וצנועה... לא תצליחי בחיים לגרום לה לקבל ממך
מחמאה, או לשמוע אותה אומרת משהו רע על מישהו."
"נחמד... ואיך היא נראית?"
"אממ... שיער בלונדיני-שטני, חלק וארוך... בדרך כלל היא אוספת
אותו בקוקו שקר... תמיד נראית מסודרת ונקיה כל כך."
"והעיניים שלה?"
הוא חשב לשניה. "אממ, אני לא זוכר... לא נראה לי שאי פעם
הסתכלתי על העיניים שלה..."
"לא הסתכלת לה בעיניים?" היא שאלה, נדהמת. "זה החלק הכי חשוב
של האדם! כנראה זו לא אהבה אמיתית." היא קבעה. הוא היה מעודד
מעט מזה.
"הממ, הבחילה שלי חוזרת... אני מייד חוזר," הוא אמר, והלך
בחופזה לשרותים שוב.

עיניו של יאן דמעו מאוד, והוא ראה את הכל מטושטש. הוא עלה
בריצה במדרגות, נחוש בדעתו לעשות מה שהתכוון לעשות. הוא כבר לא
ראה עתה כלום, אך זכר את הדרך לחדרו בעל פה. יללת בכי קצרה
בקעה מפיו עת שטרק את דלת חדרו. הוא סובב את המפתח במנעול הדלת
ונעל אותה, אחר כך סובב בחזרה. הוא שמר מתחת למזרון שלו את שתי
קופסאות האנטיביוטיקה האלו. אף אחד לא יעצור אותו עכשיו... הוא
הדליק את נגן הדיסקים שלו, והעלה את הווליום גבוה משעשה אי
פעם. אחר כך הוציא מתחת למזרון את קופסאות האנטיביוטיקה, לקח
חופן כדורים בידו, שם אותם בפיו, ושתה מבקבוק המים שהיה ליד
מיטתו. לאחר שבלע את כולם, לקח חופן נוסף, והמשיך עד ששתי
הקופסאות נותרו ריקות. הוא הקשיב למוזיקה, וחיכה... הוא לא ידע
כמה זמן עבר. הוא התחיל להרגיש סחרחורת עולה בראשו, בטנו כאבה
מאוד... הוא הרגיש בחילה חזקה עולה בגרונו, עיניו נעצמו, הוא
נפל...

הפעם סוף סוף הוא הקיא. הוא המשיך להקיא גם הרבה אחרי שקיבתו
התרוקנה לחלוטין. משהו כבד יצא ממנו. הוא רכן מעל האסלה בפה
פתוח, והניח לזה לצאת. הוא הקיא את נשמתו. לפחות את החלק הרע
שלה.

אובליביה הייתה בבית החולים יחד עם אביה, בדרך לחדרי
ההתאוששות שלאחר הלידה, לבקר את אמה שילדה 24 שעות קודם לכן.
הם נכנסו לחדר, ומצאו שם גם את דודתה של אובליביה, וביתה. אמה
שכבה במיטה, לבושה בכותונת של בית החולים, והחזיקה בידיה את
התינוקת שזה עתה נולדה.
עיניה של הפעוטה היו עצומות חזק, ידיה וזרועותיה מכווצות, כל
עורה רווי בשומנים. כולם מסביב התמוגגו למראה. גם אובליביה
הרגישה איזו השלמה עם זה, היא סלחה על החודשים האחרונים שבהם
הרגישה מעט מוזנחת כשאמה הייתה בהריון. היא הסכימה שהתינוקת
הזו חמודה עד מאוד.
"אז, איך קוראים לה?" שאלה דודתה של אובליביה, במעין נימה
ערמומית.
אמה של אובליביה הסתכלה לשניה על אביה, ואז ענתה בחיוך,
"אנקיי."
'אנקיי', חזרה לעצמה אובליביה על השם. מבטה ירד אל חזה, שם נח
סמל האנקה שהיה תלוי מהשרשרת שלה. היא ליטפה אותו מעט.
"הממ, חיים חדשים," היא מלמלה לעצמה.

התנצלותי, לא שמתי לב שמשך חודשים רבים - מאז הפריצה לאתר במה
ושיקומו - שהיצירה שהוצגה כאן הייתה לא מלאה. הנה היצירה המלאה
והמעודכנת.