רונה לא האמינה למראה עיניה. היא הסתכלה שוב, חשבה שהיא
הוזה... הייתכן? האם עיניה מתעתעות בה?! לא... היא לא
מדמיינת... חשבה לעצמה ולבה החל להלום בקרבה, זה הוא! זה באמת
הוא! אייל?!
גם כעת, שש שנים אחרי, עוד יכלה לחוש את הקור העז שהיכה בפניה
באותו ערב. זה היה ערב חורפי בסוף דצמבר, והשלג הרך הנערם על
הכל, כמו פרש מרבד לבן וצחור, הזכיר לה שהיא בירושלים אחרי
הכל...
השעה הייתה מאוחרת יחסית, אך לא הייתה זו הפעם הראשונה שעזבה
את האוניברסיטה בשעה כזו... לא פעם ולא פעמיים הייתה שוכחת את
עצמה בחדר החושך שבמחלקת הצילום ונסחפת לתוך העולם המופלא
שהתמונות היו יוצרות עבורה.
צילום היה כל חייה. כך ידעה עוד מגיל קטן, בכל פעם שהייתה
מנדנדת לאבא שיתן לה לצלם במצלמה הגדולה והישנה שלו. ואבא,
שכבר אז קלט בה את האהבה לצילום, היה מסכים בכל פעם ומחייך
בהנאה למראה מבט השמחה שהיה נמרח על פניה.
את אייל פגשה כבר ביומה הראשון באוניברסיטה. גם הוא, כמוה,
היה סטודנט צעיר ומבריק במחלקת הצילום ועתידו המזהיר היה ברור
לכל. החיבור ביניהם היה מיידי. כבר מהשיעור הראשון ידעו למצוא
את מקומם זה לצד זו, והיה זה רק אך טבעי שהידידות העמוקה
שהתפתחה ביניהם תהפוך בסופו של דבר לאהבה סוערת.
תמיד כשהיינו מגיעים לאירועים משפחתיים ביחד היו הדודות
מושכות אותי הצידה ואומרות לי "הוא באמת משהו מיוחד, הבחור
הזה שלך, שלא תתני לו לברוח את שומעת?" ומנידות בראשם בקריצה
שובבה לעבר אייל. "כן..." הייתי מסכימה איתן... "באמת משהו
מיוחד..." והאמנתי בכך בכל לבי!
אייל היה הבנאדם היחיד שאליו יכולתי להיפתח ולהתנהג במחיצתו
הכי טבעי שאני יכולה, רק איתו יכולתי לדבר על הכל וגם להזיל
דמעה כשכאב. והוא היה תמיד שם. מקשיב. תומך. מחבק. הוא היה
מושך אותי אליו ואני הייתי מתקפלת כמו עובר קטנטן בתוך בטן
אמו, מריחה את האפטרשייב שקניתי לו ליומולדת וחושבת לעצמי
שיותר טוב מזה לא יכול להיות. שאפילו ספילברג לא היה יכול
ליצור תסריט יותר טוב מזה...
אז זהו, שאני לא יודעת מי בדיוק כתב את התסריט של חיי, אבל
כנראה שהוא קם על צד שמאל בבוקר והכל הלך לו הפוך, כי לפי איך
שהעניינים התגלגלו זה התסריט הכי גרוע שיכולתי לצפות לו...
הילה. ככה קוראים לסיוט של חיי. האקסית, בה' הידיעה.
על קיומה גיליתי אחרי כמה דייטים עם אייל, שמטבעו לא נוהג
לשמור דברים בבטן. כמוה, ככה התברר לי יותר מאוחר... הפגישה
'המקרית' בינינו הייתה במסיבת פורים שארגן נמרוד, חבר טוב של
אייל, בבית שלו. תחפושת הייתה חובה, ולכן כיאה לזוג אדיש
שכמונו התחפשנו לצבי הנינג'ה - רפאלו ודונטלו.
אחרי הכניסה המאוחרת, כי שוב נתקענו עם הסובארו בגהה, ובטח
עוד יסופר על הצב שנראה מתחת למכסה מנוע, מנסה להציל ת'מצב...
עברנו בין כל החברים, ואז ראיתי את אייל נעצר, והצבע הירוק
שעל פניו מתחלף לכחול ואחר כך לצבע שלא הייתי יכולה כל כך
להגדיר מהו, כי הכל התבלבל לי כבר...
היא פה, הוא לחש וסימן לי עם העיניים לעבר השפנפנה שעמדה
בפינת החדר ליד ספיידרמן ואורסולה. היא?! שאלתי בתמיהה...
הילה, הוא ענה וקולו כמעט לא נשמע.
תמיד ניסיתי לדמיין איך זה יהיה לפגוש אותה...
את זו שהאהוב שלי ליטף לפניי, שאיתה התנשק לפניי, שאיתה שכב
כל ערב בתשוקה, ואולי הגרוע מכל - זו שאהב לפניי.
ואייל מעולם לא הסתיר את העובדה הזאת. "כן, אהבתי אותה נורא",
אמר לי באחת השיחות שלנו והשפיל את מבטו, כילד שנתפס על מעשה
שובבות. "אבל זה היה מזמן", המשיך ואמר ומבטו כאילו הפך
למתנצל, על שאני לא הראשונה, אך בחובו הבטחה שאני בהחלט
היחידה!
בכלל כל הסיפור של האקסית הפך למין סוד כמוס שכזה אפוף בעלטה
מסתורית, שכן אייל לא הסכים לתת יותר מדי פרטים על מה היה?
איך זה נגמר? ולמה זה נגמר בכלל?
כל ניסיון כזה מצידי היה נתקל בחוסר עניין מצידו. "לא
הסתדרנו", היה אומר, נותן לי נשיקה ובזה הייתה נחתמת השיחה.
לכן הופתעתי נורא לראות את אייל מחליף צבעים בקצב מסחרר תוך
דקות ומאבד את יכולת הדיבור ברגע שעיניו זיהו אותה. בתור אחד
'שלא הסתדר' דווקא היה נראה שהילה העלתה בו רגשות נשכחים ולא
ברורים... לי לפחות...
ובדיעבד מסתבר שרק אני לא ראיתי. או בעצם "לא רצית לראות" כמו
שסיכמה זאת אחותי, כי הרי כל הסימנים היו לי מול העיניים אבל
אני העדפתי להסיט את מבטי ולהתעלם, נאחזת ומסרבת להאמין.
כל חזרה מאוחרת שלו הביתה אחרי העבודה שלאחריה התירוץ הקבוע
"התעכבתי קצת במשרד", שיחות הטלפון החשאיות ולבסוף הSMS-
שהיכה בי סטירה מצלצלת ומפכחת.
יום למחרת כבר עזבתי את הדירה, ואייל שכנראה לא התרגש מהצעד
הקיצוני אפילו לא התקשר...

וכך חזרתי לשגרה.
שגרה שבה משפטים כמו "עדיף לך בלעדיו" ו"מי הוא בכלל" היו
משפטי חובה בפיהם של האנשים הקרובים אליי, מנסים לתמוך,
לעודד.
אבל אני הרגשתי את זה בבטן בפנים... זה לא הסוף.
זה לא ייגמר בזה...

נכון?!

"נכון?!"
"אמא, נכון שהאיש הזה דומה לצב?"
והיד הקטנה המושכת בשולי המעיל הזכירה לי שוב שאני
בירושלים...
ושיום אחד הילד הקטן הזה יכיר את אבא שלו...