יש לי אח.
אנחנו תמיד אומרים את זה וצוחקים, כי הוא לא באמת אחי, רק
כמעט, אבל אז מה, זה כבר ארבע שנים שהוא כמעט-אחי. חוצמזה,
תמיד אמא שלי הייתה אומרת, שמרוב שהוא אצלנו בבית ואוכל איתנו
וחי איתנו כמעט, אז היא עוד תלך לרשום אותו כילד נוסף בתעודת
זהות שלה.
ואפילו שהוא לא באמת אחי. פעם מזמן כזה, בכיתה י', היינו
אומרים את זה גם לכולם בצופים, ולחניכים שלנו. והם היו
מאמינים. זה באמת היה מצחיק.
יש לי אח.
ואני מזה אוהבת אותו. באמת. פעם עוד היינו מסתובבים ביחד וזה.
אבל לא עכשיו. עכשיו הוא בצבא, אז אנחנו כבר לא מדברים הרבה.
אבל מה לעשות, הוא בצבא, והוא קרבי! ואני - אני מאושרת
בשבילו.
יש לי אח.
ואיכשהו הוא תמיד יודע להצחיק אותי, להעלות בי חיוך כזה מדי
פעם, כשאני בוכה לו על החיים הדפוקים שלי. (ואפילו שלפעמים לא
באמת כזה רע לי, אני עושה בכאילו כדי שהוא יצחיק אותי בכל
זאת... אבל אל תגלו לו!)
אחי הוא אדם מאוד משעשע. הוא גם אף פעם לא רב עם אף אחד, אף
אחד לא שונא אותו. באמת, אתם יכולים לשאול את מי שאתם רוצים!
יש לי אח.
ופעם אחת, כשהוא היה אצלי בבית, מזמן מזמן, אז הכנתי לנו
לאכול, והוא עשה לי משהו כזה יפה-יפה על דף, ואמר לי כמה שהוא
אוהב אותי. באמת שהוא אוהב אותי.
אבל זה היה מזמן.
ומה לעשות שהוא בצבא ואני מתגעגעת?
אבל העיקר שיש לי אח.
למרות שמלאן זמן הוא לא קרא לי "אחותי"... (יש לו גם שלוש
אחיות אמיתיות...), אבל אני יודעת שהוא אוהב אותי. הוא אמר
לי. ואחי אף פעם לא משקר.
אני מחכה שאחי יחזור מהצבא. יבוא אליי ויחבק אותי, כמו שהוא
עשה שבוע שעבר כשהוא חזר מהצבא. התרגשתי והיו לי דמעות
בעיניים.
וגם כשהוא עלה על האוטובוס בכיתי. מה אני אעשה... זה אחי. זה
מרגש, לא?
אבל העיקר שיש לי אח. |