סבא שלי נפטר שהיית בת שבע מסרטן... אני זוכרת איך כל יום
אחרי בית ספר הייתי בלי רשות ההורים ממציאה תירוצים רבים
ונוסעת באופניים כמעט 4 קילומטרים לבית החולים שלו כדי לבקר
אותו,וזה היה בגיל 7 שאני נזכרת בזה עכשיו שמאז עברו כבר יותר
מ10 שנים,אני לא מבינה איך ילדה כל כך קטנה יכולה הייתה לנסוע
מרחק רחוק שכזה כל יום,
אבל אז אני נזכרת בנחישות שלי בכמה שרציתי לראות אותו,אני
זוכרת את היום לפני שהוא נפטר...
באתי אליו כמו כל יום אבל עם ההורים התקדמתי לעבר החדר שלו
וכבר ציפיתי בקוצר רוח לראות את הפנים שלו מחייכים אליי, כמו
תמיד, לראות אותו כל כך שמח שבאתי, קורא את בשמי בדרך שרק הוא
קרא לי "רוחל'ה",מאז שהוא נפטר אני לא מסכימה לאיש לקרוא לי
בשם הזה, אבל אז כשנכנסתי לחדר אני זוכרת את המבט טוב מאוד,זה
לא היה מבט שמח, זה היה מבט חסר הבעה, הוא הסתכל עליי... אבל
לא זיהה אותי, הוא הביט בי במבט הקר הזה שלא משנה כמה אני
יעבור בחיי המבט יישאר צלול בזיכרונותיי, הוא לא זיהה אותי
באותו יום, זה שבר לי את הלב, הרגשתי את הלב באיזור החזה
מתפוצץ כאילו מאיים לפרוץ החוצה,צעקתי לעבר ההורים שלי
"למה?!" ויצאתי מהחדר בריצה.
אני לא זוכרת כמה שעות הסתתרתי שם באותו מקום אבל זה נראה לי
כמו אין סוף ישבתי ולא בכיתי רק נעצתי מבט המום בקיר, בילדותי
דווקא לא הייתי מרבה לבכות כשמשהו היה פוגע בי פשוט הייתי
בוהה.
אחרי כמה שעות ההורים שלי מצאו אותי ולקחו אותי והסבירו לי
שזה לא אשמת סבא וזה לא אישית אליי
אני לא זוכרת מה קרה לו באותו יום מן איבוד הכרה זמני ואז הוא
איבד קצת את הזיכרון.
יום אחרי זה עדיין המומה מהעניין ופחדתי לבוא אליו אחרי בית
ספר, ולמען האמת עדיין קצת כעסתי איך אני האחת שהוא תמיד הכי
היה שמח בבואי האחת שהוא תמיד קרא לה "המלאך הקטן שלי" איך
אותי הוא היה יכול לשכוח?
כשהייתי בבית הספר ההורים שלי אמרו לי שמצבו השתפר והוא חזר
להכרה וצחק עם הרופאים, חזרתי הביתה מאושרת! עוד יש תקווה!
אבל בצעד הראשון שעשיתי בבית ראיתי את הפרצופים העצובים של
הורי... הם הורו לי ולאחי לשבת, ואמרו לנו כך" סבא נפטר
היום..." זה כל מה ששמעתי בכל מקרה...
ושוב... לא בכיתי רק הלכתי לחדרי ובהיתי...
בימים הראשונים לא הבנתי אפילו את המשמעות של זה שלא אוכל
לראות אותו יותר לעולם...
והריקנות הזאת של ההכרה הזאת... מקוננת בי עד היום...
שבועיים אחרי זה:
הלכתי לישון,שתיתי כרגיל חלב לפני השינה,ונרדמתי ממש מהר
יחסית.
מצאתי את עצמי במגרש הכדורסל השכונתי זה שתמיד הייתי הולכת
עליו, היה ערפילי,לקחתי כדור כדור-סל שהיה מונח על הרצפה
ובאתי לזרוק אותו לעבר הסל, באותו רגע הופיעה בפני דמות זוהרת
היא התקרבה ממש קרוב אליי אבל לא נגעה בי זה היה סבא הסתכלתי
עליו ורק חייכתי רציתי להגיד לו כל כך הרבה אבל רק חייכתי...
סבא שלי אמר לי כך,"רוחל'ה," פתח במילה הכול-כך משמעותית בחיי
עכשיו,"אני רוצה להודות לך על שהיית איתי לכל אורך הדרך,
רוחל'ה נכדתי אני אוהב אותך ואני תמיד אשמור עלייך מלמעלה
תזכרי...
אם תצטרכי משהו רק תתפללי, לפני שאני הולך אני רק רוצה שתמסרי
למשפחה ולסבתא מסר שלא להיות עצובים שאני במקום טוב, ותמסרי
להם שאני אוהבת אותם, רוחל'ה תמשיכי להיות שמחה כמו שאת בבקשה
אל תהיי עצובה... כי אני במקום טוב ואני תמיד יהיה איתך".
כשהתעוררתי היו לי סוף כל סוף דמעות משחררות בעיניים והתחלתי
לבכות בשקט,
יום למחרת אמרתי למשפחה את המסר.באותו היום ירד גשם והייתה
שמש ונוצרה קשת בענן.
סבא... כמה שאני אוהבת אותך.
היום אחרי כל כך הרבה זמן סיפרו לי שבאמת הייתי משהו מיוחד
לסבא, סיפרו לי שהוא היה אדם מדהים נדיב וטוב, אבל הוא היה
סגור וקצת ביישן ולא ידע עברית כל כך, ורק כאשר אני הייתי
לידו הוא היה שמח ונפתח וצוחק והיו רואים את הזוהר על פניו...
כן, היה בנינו קשר מיוחד.