אז נכון אתה מסכן, איבדת את הכל בכמה שניות. את האמת זה לא שאי
פעם זה היה שלך , תמיד זה בא והלך כרצונו , לא היתה לך שליטה
על זה. דווקא פתאום התחלת לחשוב שהנה זה קבוע , הנה התקוות
והפנטזיות יהפכו למציאות, חשבת שהנה הפעם תחזיק בה והיא לא
תלך. אבל לא באמת ידעת מה יש לך ביד. אי אפשר לתפוס את זה, לא
ניתן לאלף אריה ואם אילפת אותו אז הוא כבר לא אריה. רק האריה
יכול באמת להחליט אם לתת לך את הסיפוק של האילוף המדומה הזמני
רק בשביל לראות אותך שמח. אולי בעצם אתה זה שעברת את האילוף
והנה אתה מקבל מה שאתה רוצה רק אל תרטיב את השטיח. אז זה נעלם,
כמה מזה באמת היה זה שאלה טובה , אולי זה תלוי בכמה באמת רצית
את זה ואולי זה תלוי בחישוב סטטיסטי של הסיכויים  שלך באמת
לקבל את זה. זה נראה אבוד , הסיכוי הסטטיסטי קטן ומה שהכי גרוע
זה כשאתה כבר מפסיק לדמיין את זה. אתה לא מחזיק בגביע בחלומות,
אתה כבר לא חולם שתנצח. לפעמים אתה מסתכל ומקווה אבל אתה לא
מרשה לעצמך ליפול שוב לתוך בור התקווה שהוא בעצם השקר הכי גס
של המאה העשרים. הנה אנחנו מרפאים הכל, הנה העולם יוצא מכל
הצרות שלו, יש טכנולוגיה מדהימה, יש תגליות מדהימות , יש
תקווה. כולם נפלו בזה, לכולם היתה תקווה לא מציאותית, מעוגנת
בדימיון. לקום בבוקר לפתוח חדשות ולשמוע שהומצאה תרופה לסרטן,
אתה הולך לעבוד במחשבה איזה יופי עכשיו גם אם אהיה חולה יתקנו
אותי, אז מה יש לי לדאוג. אם רק תרצה תשיג מספיק כסף, בחורה
וחלום מספיק גדול בשביל להזין את עצמך וזהו השקר הגדול ביותר
של המאה העשרים. המשגת התקווה כמוה כתפיסת הזמן, לקחנו את
המושג וחילקנו אותו לקטעים שאנחנו יכולים להבין. תקווה לשלום,
תקווה לאושר, תקווה למחר טוב יותר ולהווה אחר, כל מיני מקטעים
כאלה שצריך בשביל להשיג אותם סוג מסוים של תקווה.
אין, זה הלך, זה יבוא , וזה ישתנה. יש לך כוח לשנות ויש לעולם
כח לסרב. יש משחק וזה שאתה מקווה לא אומר שתנצח אלא רק שתבוא
עם דעות קדומות. ואולי ההבנה היא שההפסד הוא לא נורא אלא חלק
מהחיים שלך - ומעצם היותך אתה חלק מהם , שווה לך לחיות בהם-
אולי אותה הבנה תתן לנו את החופש מהשקר, החופש מהתקווה.