[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







לוליטה רגב
/
מנקה הרחובות

בשעת בוקר מוקדמת, בשעה שכולם עוד ישנים והעלים היבשים ספק
עפים ספק מתגלגלים על צידי הדרך, משמיעים אוושה קלה אשר לא
מעירה ציפור ממנוחתה, בשעה זו קם מנקה הרחובות הישיש, לובש את
סרבל עבודתו הכחול, לוקח את מתקן הפח על גלגלים, את המטלית ואת
המטאטא ויוצא החוצה לקור הארץ ישראלי של חודש נובמבר, לעלים
היבשים מהלילה של אתמול ולשכחה.
מנקה הרחובות מהלך במסלולו הקבוע, מדי כמה מרצפות עוצר ומטאטא
את העלים ושאר מני לכלוכים למתקן-פח שלו.
מדי כמה מרצפות נוספות, אף עוצר בכדי להקשיב לכאב הצורם בברכו
השמאלית, הכאב שחוזר כל פעם שמעט קר, הכאב בברך בה נפצע כשהיה
עוד צעיר, כשכל החיים היו לפניו- רק בן 19 וקרע רצועה במסע.
עבודתו אולי אינה הכי אטרקטיבית, אולי אינה הכי רווחית ובוודאי
אי אפשר לומר שהוא אוהב אותה אבל בהחלט יצא לו לראות דברים
משונים, שאולי לא היה רואה ואולי גם לא היה רוצה לראות.
לא פעם יצא לו לנקות גופת חתול מצחינה או למצוא זה פרחים שלם
שנזרק, הוא היה יכל רק לנחש, אף פעם לא לדעת.
הפריט הכי יוצא דופן שמצא בעבודתו היה ללא ספק אז, באותו
הלילה.
"הלילה". כך כונה אותו בוקר סופתי ואפלולי בפיו של מנקה
הרחובות, אלו הן אותן שעות לפנות בוקר מוקדמות וקודרות אשר
יהפוכו לבוקר בו ניתקע בדרך לעבודה או שמכונית תשפריץ עלינו
בוץ מהול במים אם נחליט לצעוד.
אך באותו הבוקר, לאחר שלבש את הגופייה החמה היחידה שלו, את
הסרבל ואת מעיל הרוח המרופט שלו ויצא למסלולו, כבר חשב לרגע
לחזור חזרה לתוך השמיכה ולקחת יום מנוחה, אבל הוא הרגיש
שההחלטה מעט פזיזה ולא חש בנוח להוציאה לפועל, מן תחושה כזו
שאין להסבירה ולכן יצא לרחוב הקפוא.
באותו בוקר הציקה לו הברך יותר מאי פעם וכשטיפות רחבות
ושמנמנות של גשם החלו מטפטפות הוא הצליף בעצמו טענות על כך
שעליו לשמוע בקולו בפעם הבאה.
כבכל יום, הלך במסלולו, אותו מסלול מוכר ומשעמם בו הלך כבר
שנים, מאז פיטוריו מהמכולת, וכשהגיע לכניסה לגן הציבורי והחל
לטאטא, הבחין פתאום, בחתיכה בוהקת בזוהר אדום על היאה.
החיים כבר לימדוהו שלא כל הנוצץ זהב, ובטח שלא כל הבוהק באדום
אבן יקרה הוא, ומפני שעמד בכניסה לגן הציבורי אמר לעצמו שזוהי
בטח חתיכה ממשחק של ילדה קטנה, כמו שלילדה הקטנה שלו היה בטח
פעם, בימים טובים יותר.
עכשיו הילדה הכבר לא כל כך קטנה שלו מצליחה בחו"ל ושוכחת את
האבא הזקן שלה שנרקב אט אט בארץ הקודש. פעם בחודש הוא עונה
לטלפון שלה, ופעם בחודשיים מקבל ממנה מעטפה עם מאה דולרים,
אותם בדרך קבע, תורם לצדקה.
והנה כבר שכח מפיסת המשחק האדומה והמשיך האלה. כשהגיע בסוף
המסלול לשלושת פחי הצפרדע הירוקים והענקים, ברכו הייתה נפוחה
וכואבת, ולולא היה לבוש בסרבל היה וודאי רואה שהיא גם סגולה.
למרות הכאב הרים את הפחון שלו בכוונה לזרוק אותו לצפרדע
ובעווית של כאב חד שפילח לו דרך מברכו לכל אורך ירכו, נפל הפח
מידיו וכל תכולתו התגלגלה על האספלט סביב.
אי אז ראה בשנית את פיסת הדבר האדומה בוהקת, ובלי להבין למה
הרים אותה.
באותו רגע התמלאה גופו חמימות מופלאה, התפשטה מהיד והלאה לכל
חלקי גופו, הכאב בברכו כמעט ושכח. למרות שהיה קר בחוץ ולמרות
שלא היו למנקה הרחובות יותר מדי סיבות לשמוח בגללן הוא חש עצמו
לפתע מחומם, מוגן ומאושר.
הוא שם את העצם בכיסו הלא קרוע, סגר אותו היטב, בדק שנית שהוא
סגור והמשיך בדרכו.
מאז אותו "לילה" עברו כבר שלושה חודשים וכעת מנקה הרחובות כבר
לא מרגיש לבד, הוא עדין שומר את החפץ המשונה בכיס הסרבל, לא
חושש מפני מחושים, מרגיש מאוהב בעולם ואפילו חושד שהעולם אוהב
אותו חזרה. למעשה לא חש מאושר יותר מעולם. אולי רק ביום שנשא
את אישתו, עליה השלום, לאישה.
ושוב מהלך לו מנקה הרחובות במסלולו, וכשמגיע לגן הציבורי דמות
מושכת את מבטו, זוהי נערה.
לא יפה במיוחד, לא מיוחדת בשום צורה אך משהו בעיניה (כמה
מפתיע, חשב לעצמו מנקה הרחובות), משהו בהן היה כל כך עצוב וכל
כך... מחפש.
היא עמדה ליד הספסל בכניסה לגן הציבורי ועיניה רצות הלוך ושוב
על פני שטח קטן וקבוע, בהחלט ניכר כי היא מחפשת דבר מה.
מנקה הרחובות המשיך הלאה, יום רודף יום, אבל דמות חדשה נכנסה
למסלולו- כעת, תמיד כשעבר ליד הגן הציבורי ראה את אותה נערה-
עיניה תרות אחר משהו לא ברור על חולות הגן.
כשלושה שבועות נמשכו חיפושיה עד שיום אחד פנתה למנקה הרחובות.
"שלום לך", אמרה, "לא יכולתי שלא לשים לב כי אתה עובר פה מדי
יום ולכן אני רוצה לשאול אותך שאלה. אך לפני שאשל אקדים ואספר
לך את סיפורי- לפני כשלושה חודשים בלילה קר אחד אהובי עזב
אותי. את הבשורה הוא בישר לי פה, על הספסל ובו ברגע ליבי נשבר
לחתיכות.
אספתי אותן, וכשהגיע העת הדבקתי אותן יחדיו וכעת אני רוצה, לתת
את ליבי לאהוב חדש בחיי, אך לצערי חתיכה אחת חסרה..."
באותו רגע הרגיש מנקה הרחובות את העצם שלו רוטט, ממש כאילו יש
לו דופק משל עצמו, בכיס סרבלו.
"ושאלתי היא", המשיכה הנערה, "אם ראית כאן, במקרה, חתיכה, לא
קטנה, אבל גם לא ממש גדולה של לב- של ליבי?"
מנקה הרחובות לא יכל להיות יותר מופתע. הוא הביט בנערה, לא ידע
מה לעשות ולכן- שתק.
"ובכן?" חזרה ודרשה הנערה.
מנקה הרחובות לקח נשימה ארוכה, הביט שמאלה ואחר כך גם ימינה,
לבסוף הישיר מבטו אל הנערה, נאנח אנחה ופלט- "מצטער".
לאחר מכן הוציא את המטאטא מהמתקן, טיטא טיטוא קצרצר והמשיך
בדרכו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מי שטרח בערב
שבת הוא כנראה
סתם לא שומר
מצוות.





המכור לדבש


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/2/07 8:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
לוליטה רגב

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה