בלילה ההוא גיליתי דברים על עצמי, שחשבתי שגיליתי עליו.
גיליתי שאני לא כועסת עליו, אני כועסת על עצמי ומתאכזבת
מהאשליות שלי, האשליות שבנו את הילת הקדושה מסביבו, ולא היו
נכונות אפילו לרגע.
בשלב מסוים, הפסקתי להסתכל עליו בתור "הוא", והסתכלתי עליו כאל
מראה שמשקפת את הרגשות שלי והציפיות שלי. ומן הסתם מאחורי
המראה הזאת עמד אדם, שכלל לא ידע מה מצפים ממנו ובטח שלא
התכוון למלא את הציפיות האלה, וכל פעם שהוא התנהג כמו עצמו
המראה התנפצה, ואני דיממתי מבפנים בגלל הרסיסים שפגעו בי,
ודמעות שמאיימות לחנוק שיתקו אותי למקומי.
התאכזבתי מעצמי. התאכזבתי מאדם שהוא לא היה ולא יהיה.
נותרתי מבולבלת. איך אפשר לא להיות, אחרי שחשבתי שאני מאוהבת
באדם הזה, ופתאום הבנתי שאני מאוהבת בבגדים שתפרתי עליו, ולא
בו עצמו...
אז מה אני עושה עכשיו? מערבולת מוזרה של חלומות ומחשבות ומועקה
גדולה איימה לקרוע אותי לגזרים. שוקעת יותר עמוק בתוך השחור
הזה, שכמו כל הדברים שקשורים בו, יצרתי לעצמי.
לא גיליתי דברים עליו בלילה ההוא. הבנתי דברים על עצמי, עמוק
בפנים, שעשיתי. ועכשיו אני מחזיקה ערימה גדולה של דברים כאלה
בידיים, ואין לי מושג מה לעשות איתם.
הפתרון ההגיוני היחיד שעומד מולי בשדה גדול של כלום, הוא לזרוק
את כל הדברים שאני מחזיקה בידיים האלה, ולצרוח עם הריאות האלה,
בצלילים הכי גבוהים של מיתרי הקול האלה, את האכזבה הזאת,
שכרגע, היא הדבר היחידי שאני יכולה להיות בטוחה שהוא אמיתי.