חשבתי לכתוב לכם, האנשים ששינו את חיי;אלה שאני אוהבת   ואלה
שפחות ,מכתב התנצלותאהבה או סתם הפגנת חיבה כהרגלי המזוויע -
להודות לכם על שבסופו של דבר כלכם הראתם את אותו פן הידוע
בחיים, פן הבדידות. תמיד הסברתי את התודה הזו כ'תודה על
שבזכותם למדתי'.
בדיעבד, כן, למדתי, למדתי המון.
בזכותך למדתי
מה היא סבלנות. רק שהיה לי ממנה קצת יותר מידיי.
מה היא ידידות. אין כזו, למרות שאני עדיין מתיימרת להאמין
שכן.
מה היא סלחנות. סלחת לי יותר מידיי.
מה הם רחמים עצמיים. ואיך הם משתקים אותך לספה בכל רגע אפשרי.
בזכותך למדתי
מה הוא שקר. גם מה היא האמת לאמיתה.
מה הוא נתק. ואיך שלפעמים טוב לבד.
מה היא האפתיות. ואיך שנחמד ואפילו משתלם לפעמים להשתמש
בתכונה הזו.
מי הוא חבר. "אם אין אני לי - מי לי? "
מה הוא חבר. אני לי, אין לי.
בזכותך למדתי
מה היא אהבה. שנגמרת.
מה היא בגידה. שנשארת.
מה הוא שינוי. איך לנצח בשבילי תהיה אותו הדבר.
מה היא קיצוניות. איך לרגע היית פה ופתאום אתה שם.
בזכותך למדתי
מה הם הבטחות. שלא תמיד מקיימים.
מה הוא ריחוק. ריחוק אמיתי.
מה הם געגועים. "געגועים הם הילדים של הבדידות."
מה היא חברת נפש. שלנצח תישאר אחת כזו.
ואחרון חביב- אדוני היקר,
בזכותך ורק בזכותך למדתי
מה הוא הרשע בהתגלמותו. מה זו מחלה נפשית. מה זו תמימות. מה
זו טיפשות. מה זה ניצול.
מספיק למדתי ממך. בדיעבד.
אז תודה לכם, שונאיי ואוהביי   על שבזכותכם הוספתי פלסטר אחר
פלסטר לשסעים לא מוכרים לי ,וככל שמורידים פלסטר מהר יותר זה
פחות שורף, ככה אומרים, אולם את הפלסטרים שלי קשה להוריד בבת
אחת.
"היחיד שאני שלו הוא אני
וגם אני בוגדני
שארית הכוונות הטובות
אוכלים הכלבים
שארית הכוונות הטובות."