כשהייתי ילדה קטנה הייתי אוספת דברים מהרחוב ומביאה אותם
הביתה. פעם מצאתי ליד בית הספר מכונת כתיבה ישנה ומאובקת,
כמעט בלי אותיות והנחתי אותה בגאון על שולחני למרות שכמעט לא
היה מקום. אמא שלי אמרה שיש לזה שם, קוראים לזה סנטימנטאליות.
כבר אז הבנתי שאני ילדה קטנה מדי בשביל מילה כל כך גדולה.
ככה עברו הימים והחדר שלי, שהיה לא גדול מדי ולא קטן מדי,
התמלא בפריטים שונים ומשונים.
אריחי מטבח, מסגרות של תמונות, כתבתי מילים על הקירות וגם הם
תפסו חלל.
אחרי ל"ג בעומר של סוף כיתה ט' חזרתי הביתה עם ארון כבד
במיוחד, סחבתי אותו ברגל מהצד השני של העיר. העץ חתך לי את
האצבעות ועד היום נשארה לי צלקת קטנה ביד ימין. הערתי את
ההורים שלי למרות שהיה לפנות בוקר רק כדי שלא ייבהלו מהרעש של
סחיבת הארון במדרגות.
למחרת בבוקר וגם בימים שלאחר מכן הם התחננו שאזרוק אותו, ניסו
להסביר לי שכבר אין מקום בחדר, שהמידות שלו לא מתאימות,
שהשבבים ייכנסו לי ליד וישאירו עוד צלקות. אבא שלי אפילו אמר
שאם אני רוצה אפשר ללכת לנגר מקצועי שיבנה לי ארון חדש ולא
משנה כמה כסף זה יעלה אבל אני ידעתי שיש דברים שפשוט אי אפשר
להחזיר. אכסנתי בו את כל הפחדים והכעסים והבושה של גיל
ההתבגרות וכל פעם שחשבתי שכבר נגמר בו המקום הוא איכשהו הכיל
עוד ועוד. והחדר שלי, שלא היה קטן מדי ולא גדול מדי, התמלא
פריטים שונים ומשונים שלפעמים העציבו אותי ולפעמים שימחו אותי
אבל יותר מהכול היו שלי ותמיד השארתי לעצמי נתיב שיאפשר לי את
הדרך החוצה.
ואז הגיע יום אחד בחג סוכות, חזרתי הביתה למצוא את אבא שלי
עומד במטבח עם מבט שאני לא מצליחה לזכור. לפני שהוא הספיק
לומר במה מדובר פתחתי את הדלת לחדר שלי וראיתי פסנתר כנף שחור
בלי קלידים ניצב במרכז החדר, רומס פריטים שונים ומשונים, מונע
כל נתיב יציאה.
אחי לא היה בארץ ביום שההורים שלי הביאו אותו. משהו בי תמיד
חשב שאולי אם הוא היה בבית הפסנתר השחור בלי הקלידים היה מוצב
בחדר שלו. למרות זאת ידעתי שאחי, שהיה לו חדר בדיוק בגודל של
שלי, אף פעם לא אהב לאסוף פריטים, הוא טען שזה מפריע לו לזוז
למרות שהוא מעולם לא זז לשום מקום, כך לפחות טעיתי לחשוב.
הם לא אמרו למה הם הביאו אותו, ובכלל, מה לי ולפסנתר כנף?
ביום שלמחרת וגם בימים שלאחר מכן בכיתי וכעסתי נורא. נאלצתי
לזרוק את מכונת הכתיבה כדי לעשות מקום, פיניתי תמונות של
חברים, מחקתי את המילים מהקיר, אפילו הארון לא היה יכול להכיל
עוד ועדיין לא הצלחתי לפנות די מקום, הרגשתי מחנק שמנע ממני
לישון, מנע ממני לנשום, מנע ממני את היכולת להימלט.
אמא אמרה שאבא הוא זה שהביא אותו והיא בכלל לא רצתה, אבא פשוט
לא אמר דבר חוץ מזה שדברים הם לא כמו שהם נראים. כשאחי חזר
לארץ המתין לו אורגן במרכז החדר אבל זה היה כבר כלום לעומת
המפלצת שבחדר שלי. התחננתי שיחזירו אותו אבל ההורים שלי כבר
ידעו שיש דברים שפשוט אי אפשר להחזיר.
עברו עוד כמה ימים מאז, כמה חגים. עשיתי את הדבר היחיד
שיכולתי לעשות. עברתי לחדר משלי בדירה משלי בעיר משלי. כמעט
לא ארזתי כלום, אולי חוץ מהארון ועדיין ישנם בקרים שבהם פסנתר
כנף שחור בלי קלידים מכשיל אותי בדרך לשירותים. יש לילות שבהם
אני חולמת שפסנתר כנף שחור בלי קלידים נופל עליי מקומה שנייה
של בניין דירות בפתח תקווה.