האור התגנב לחדר שלי, הכי יפה וערום שרק יש. הקדים את השעון
המעורר ואפילו את הציפורים.
רק משאית הזבל המשיכה בשלה, מפנה את השאריות של אתמול מהרחוב,
מתפנה להקשיב לצלילים של שש בבוקר. כנראה שמשאיות הזבל מגיעות
בכל העולם בדיוק באותה שעה, אוספות היסטוריה וסודות וזיכרונות
כמו את בקבוק היין ששתיתי אתמול לבד ואת הבושה שבאה איתו. את
הריח של תחנת הדלק שבה נקנה, את הדולרים האחרונים שנשארו לי
בכיס.
האור פלש לחדר שלי, כמו אורח לא רצוי ועקשן שהתפתל את תוך כאב
ראש חזק במיוחד, הזכיר לי שהגיע הזמן לארוז את כל מה שנותר לי
בתיק גדול עם רצועות לא תאומות ולנסוע לשדה התעופה.
בפעם הקודמת שעזבתי העולם התפרק, או כך לפחות היה לי נדמה,
כמובן שאז לא ידעתי, לא העזתי לשער.
מה היה אילו לא הייתי נוסעת. יש משהו כל כך אנוכי במחשבה
שהנסיעה שלי הובילה לסוף. רצף הזמן דיבר בעד עצמו.
קמתי אל תוך כוס קפה וסיגריה, במרפסת נינוחה שעוד לא סיימו
לשפץ, היום אני חוזרת לארץ, צריך להתחיל לארוז, כמה ג'ינסים,
חולצות, חמישה סבונים בחמישה עשר דולר. מעולם לא הייתי טובה
בלארוז.
למען האמת מעולם לא באמת ידעתי לעזוב.
לקחתי איתי תמונה של אמא ואבא שלי מחייכים חבוקים בשדה
התעופה, רגע לפני הטיסה ההיא שלי ששינתה הכול. נסעתי לחצי
שנה, ידעתי שאני אחזור, שהכול יהיה אותו דבר, שאשוב אל חיק
משפחה מחייכת ומחובקת.
בחצי שנה ההיא הכול קרה, ראיתי שיש עולם מחוץ לכותרות העיתון,
מחוץ לזמן שאני מכירה.
חזרתי בהפתעה משדה התעופה עם תיק גדול בעל רצועות לא תאומות
למצוא בית ריק, שרק במקרה מזכיר את המקום שבו גדלתי.
כמעט שנה ביליתי בלאסוף את השברים, ניקיתי אבק מתמונות, זרקתי
רהיטים שבורים, צבעתי שוב את כל החדרים, מילאתי את הארונות
בממתקים למרות שידעתי שאף אחד לא יאכל.
התיישבתי על שטיח קצת מוכתם והתחלתי להכניס בגדים לתיק, קודם
כל תחתונים וגרביים ורק אחר כך את השאר, תהיתי אם להשאיר את
המגבת הגדולה לסוף, אם לסחוב איתי נעליים חצי קרועות.
ניסיתי לקפל בעדינות סדין כחול עם פרחים צהובים שאמא שלי קנתה
לפני מיליון שנה ונזכרתי בה, בקול הרועד שלה כשהיא מדברת על
הפרידה או השתיקה שלה שמפחידה אותי יותר מהכול.
בקבוק היין מאתמול שלח אותי להקיא בשירותים, את הקפה
והסיגריה, את האשמה שהתלוותה לאריזה.
חשבתי שיש משהו עצוב מאוד בלהקיא לבד בשירותים של דירה שכורה
בארץ לא שלי בשש וחצי בבוקר. ניגבתי את הפנים, הוצאתי את
מברשת השיניים שכבר הייתה עמוק בתיק והסתכלתי במראה.
אני יודעת שהעיניים האלה הם העיניים שלי, הרווח הקטן בשיניים
וכתמי הניקוטין מזכירים אותי.
אין זמן לעצור ולחשוב, אין זמן. יש עוד תיק שלם למלא
בזיכרונות מאובקים ומטאפורות שחוקות.
התחלתי לקפל גרביים, איכשהו תמיד אני אורזת יותר מדי זוגות.
כאילו אני נוסעת למדינה מושלגת או למחקר על דובי קוטב.
דמיינתי את אבא שלי ביום קיץ, חצי גופו שעון מחוץ למרפסת אל
עבר חבל הכביסה. אני יושבת על מכסה האסלה והרגליים שלי בקושי
מגיעות לרצפה.
"התפקיד שלך זה לקפל את הגרביים, את עושה את זה הכי טוב
בעולם".
משום מה הפעם אני לא מצליחה.
אולי עכשיו הוא עושה את זה בבית אחר, מוריד כביסה ומקפל
במסירות, נזכר בילדה שלו שיושבת על מכסה האסלה ברגליים שבקושי
מגרדות את הרצפה, חושב שהיא בחו"ל וכבר הרבה זמן לא שמע ממנה,
תוהה אם היא עדיין כועסת.
כשעזבתי הפעם אף אחד לא ליווה אותי לשדה התעופה, אף אחד חוץ
מנהגת מונית שעישנה טיים ארוך והתעקשה לציין שהיא רואה את
הדמעות שלי גם מתוך משקפי השמש השחורות.
רציתי לענות לה שאחרי כמעט שנה גם לי מותר, אחרי כל הדמעות של
אחרים שהורידו כבר את משקפי השמש גם אני רוצה. רציתי לבכות
בכי עמוק ומשחרר מקרקעית הבטן שיסחף איתו הכול וייתן לי לעלות
לטיסה לארה"ב נקייה. במקום זה המשכתי לבכות בשקט, דמעות
שבקושי זולגות ולא משחררות כלום, נהפוך הוא, הן רק הצטברו
לגוש של מועקה חדשה, טרייה, אשמה על האומץ לקום וללכת.
והנה אני חוזרת, שוב קיץ, שוב לחות איומה, שוב שדות תעופה
והמחשבות שמפריעות לי לארוז.
כמה זמן קודם צריך להגיע כדי לקבל מושב עם חלון, אני מקווה
שכדור השינה האמריקאי הזה ירדים אותי, צריך לבדוק אם לקחתי את
הדרכון, אם לא השארתי כלום מתחת למיטה או במרפסת.
נדמה לי שאם אני אחשוב חזק חזק על ההתחלה אני אשכח את הסוף,
הוא פשוט יטבע בים של זיכרונות טובים. נראה לי שכל הנסיעה
הזאת לחו"ל הייתה כי חלק בי האמין שאם אני שוב אסע ואחזור
אולי הזמן יחזור אחורה, ימחק את כל השקרים והעצב, אולי ההורים
שלי יבואו לאסוף אותי מהשדה בארץ מחויכים ומחובקים.
התיק ארוז, תלוי באי סימטריה על הגב שלי ובטח נותן לי מראה
מגוחך. אני נועלת את הדלת ומשאירה את הצרור מתחת לשטיחון
שבכניסה. באנגלית חצי מקולקלת ובבחילה קלה אני מבקשת מנהג
המונית שימהר כי יש לי טיסה לתפוס. תשובות קצרות ולקוניות.
Yes, I'm from Israel
I really loved L.A
It is a long flight but I'll be ok
הסלקטורית של אל על שואלת אותי אם ארזתי לבד.
כן, ארזתי לבד, היום בבוקר, ממש עכשיו סיימתי למען האמת.