כשמבקשים ממני להגדיר במשפט אחד מי אני אני עונה: "דני, משורר
בלי אהבה".
אם מישהו, לא משנה מי, מבקש לראות שיר אני מיד מוציא מהכיס
פנקס קטן עם ציור של מלאכים שקניתי פעם בקרביץ, כשעוד לא באמת
האמנתי שהם קיימים. אני מקריא בקול סמכותי אך רגיש ופה בדרך
כלל זה גם נגמר. אנשים ממהרים, לכולם יש סידורים היום, רצים
מפה לשם ואז בחזרה לפה.
אנשים חשובים, יש להם דברים לסדר. אבל אני, אני בן אדם מאוד
לא חשוב ובחיים שלי לא היו לי דברים דחופים לסדר.
לעתים רחוקות אני נתקל בבן אדם שגם הוא לא מי-יודע-מה חשוב
ונגמר לו כבר האוויר מלרוץ ומתחילים לדבר. אצלי אף שיחה היא
לא סתם, מכל בן אדם אני לומד משהו. לפני איזה חודש דיברתי עם
טיפוס אחד די מוזר על כל מיני סוגי לטאות ובדיוק אתמול הייתה
השאלה הזאת במיליונר.
דמיינתי את עצמי בביטחון מלא עונה "התשובה היא גימל, סופי"
מביט ליורם ארבל בעיניים ועולה לשאלה על המיליון. שם אפילו
בדמיון שלי הפסדתי כי בכל זאת איזה מין משורר אני אהיה בתור
מיליונר, אני בשביל האמנות שלי צריך להיות על סף רעב, בשביל
לחוש בכאב אמיתי, בשביל להקיז דם, בשביל לכתוב.
כשאני מרגיש שהשיחה נהפכת לרצינית ישר אני שואל על אהבה,
לאנשים תמיד יש מה להגיד.
פעם איזה איש אחד שהיה כבר די זקן סיפר לי שהוא ואשתו היו
ביחד שבעים שנה וכמה הוא אהב אותה יותר כל יום שעבר. היו לו
דמעות בעיניים ופתאום גם לי ואני אף פעם לא בוכה.
כשחזרתי הביתה ניסיתי לכתוב על זה ושעתיים רק בהיתי בדף ריק,
כלום לא יצא.
לפעמים עצוב לי שאני לא איזה איש הייטק אבל אחרי שנייה זה
עובר, פעם אפילו כתבתי על זה שיר.
כששואלים אותי על אהבה אני תמיד מתחיל לגמגם (ולבן אדם
שהמילים זה הכי שלו לגמגם זה נורא) ועונה שרק פעם אחת בחיים
שלי הייתה לי אהבה, האהבה הכי גדולה בעולם.
ביקשתי ממנה להגדיר מי היא במשפט אחד, היא חשבה איזה כמה
רגעים וענתה "אני אליס, מלאך עם כנפיים שבורות". צחקתי, עליי
קשה לעבוד, אני ידעתי שאין כזה דבר מלאכים אבל אמרתי נשתף
פעולה, היא בטוח פחות גרועה מההוא שפגשתי בקינג ג'ורג בשלוש
בבוקר, היה בטוח שהוא קרלוס סונטנה, אבל האמת, הוא היה די
שיכור והיא נראתה לגמרי פיכחת והיו לה עיניים בצבע פחם שזה
נורא נדיר אז שאלתי "ואיך נשברו לך הכנפיים?" היא השפילה את
הראש וסיננה "תאונת עבודה".
לפעמים אני מצטער שזה נגמר, בשביל זה אני אוהב לדבר עם אנשים,
לא להיות לבד. אני לא אוהב את עצמי שאני מצטער אז אני משתדל
שלא. אני משורר, נולדתי להיות כזה.
היא הדליקה סיגריה, שאלתי אם אלוהים מרשה, והיא ענתה שאלוהים
מכור למלבורו אדום כבר הרבה הרבה שנים ומדי פעם גם מעשן איזה
ג'וינט ובכלל אלוהים זה לא מה שאתם בני תמותה חושבים. היא
נראתה בחורה מאוד מעניינת, קצת מטורללת אבל גם אני הרבה
מטורלל אז הזמנתי אותה לעלות לקפה.
דיברנו ודיברנו הרבה שעות, ובסוף הערב היא נתנה לי נשיקה על
הלחי ואמרה "אתה דני, משורר בלי אהבה ואני אליס מלאך עם
כנפיים שבורות".
בלילה, כששכבתי על המיטה שלי וחשבתי עליה הרגשתי משהו מוזר
בבטן.
למחרת ראיתי אותה שוב, "נעים מאוד מלאך שלי". נראה לי שפתאום
התחלתי להאמין במלאכים.
אחרי כמה זמן, שכבר הכרנו יותר טוב, ישבנו אצלי בסלון וראינו
מיליונר (לפעמים אני קצת מתבייש בעצמי שאני רואה את זה אבל אז
אני נזכר שפעם הייתי מכור לבוורלי הילס שזה מי ן סוג הרס
עצמי. דווקא בתקופה הזאת כתבתי הרבה). אני אף פעם לא מצליח
לראות תוכנית ולהישאר מרוכז, העיניים שלי זזות מפה לשם, ככה
את כל החדר אני סוקר וזה נורא מעניין כי בכל פעם אני לומד
משהו חדש.
פעם נניח, גיליתי שיש לי סדק בקיר בצורה של כלב ואף פעם לא
שמתי לב.
בערך בשאלת ה16- אלף שוב התחילו העיניים לנדוד, כמה שניות שוב
נתקעתי בכלב על הקיר שלי ואז המשכתי להעיף את המבט כמו קרני
לייזר ממקום אחד לשני. העיניים שלי נעצרו עליה, שוב הרגשתי
משהו מוזר בתוך הבטן. התמקדתי והתמקדתי כמה שיותר עמוק ואז
באזור של הלמעלה של הצלעות אני נשבע שראיתי כנפיים, כנפיים
פצועות. הדם התחיל לרדת ולהכתים לי את הספה.
רצתי לאמבטיה, בדרך נתקלתי בשק של בדידות, חזרתי עם יוד וערמה
של תחבושות שיש לי עוד מהתקופה שהייתי חותך את עצמי. לא בשביל
להרוג חס ושלום אבל תבינו, בשבילי כאב זה עבודה, זה כמו חמצן
בשבילי. כל פעם שלא הצלחתי ליצור כי לא הרגשתי כלום, כמו במין
בועה כזאת, מנותק, הייתי חותך את היד עד שהרגשתי שהעור שלי
נצרב. בהתחלה הייתי חותך עם שני להבים, אחר כך עם שלושה,
הטכנולוגיה התפתחה והיום אפשר למצוא רק סכיני גילוח שלא
חותכים אותך, לא בטעות וגם לא אם אתה ממש רוצה. ככה הבנתי
שאני לא יכול להילחם בקדמה והפסקתי. מאז נשארה לי ערמה של
תחבושות וקצת יוד סגול שאמא תמיד שמה על הברך ומחייכת בזמן
שאתה מתפוצץ מכאבים.
נתנה לי לחשוב אותה בעדינות, לא אמרה מילה, אפילו לא עשתה
פרצוף נבלה כששמתי לה את היוד (אני קורא לזה פרצוף נבלה כי זה
הפרצוף שעושים שרואים חתול מת עם כל המעיים שלו בחוץ על
הכביש).
היה לי פעם חתול, קראו לו מייקי אבל הוא מת. לפניו היה לי
חזון, כנראה שגם הוא מת.
לאט לאט ליפפתי את התחבושות, היא לא דיברה הרבה רק ביקשה
להישאר לישון פה. בטח שהסכמתי.
כנראה שמלאכים קוראים מחשבות כי בדיוק שבאתי לשאול שוב איך
נשברו לה הכנפיים היא הצמידה את האצבע שלה לפה שלי ולחשה
"ששש..."
אני אף פעם לא ישן בלילה, בזבוז של זמן, מילא אם הייתי חולה
אבל אני לא. זה מין הסכם פרטי שעשיתי עם עצמי, אני פשוט מעדיף
שלא לחלום. איך אפשר לבזבז כוכבים וירח ושקט? פעם כתבתי שיר
שקראו לו "מלך הירח", אני אקריא לכם בהזדמנות אבל עכשיו אני
עסוק, אני מספר סיפור שקרה, על אהבה ועל מלאכים ועל משוררים.
באותו לילה הבטתי בה, ישנה, חבושה בתחבושות, טהורה. פתאום
הבנתי הכול, אני לא צריך הסברים, לא מעניין אותי איך היא נחתה
פה או למה נשברו לה הכנפיים ואני לא צריך אפילו לראות אותה
עפה וגם אם בחיים לא האמנתי במלאכים כמו שבחיים לא האמנתי
שאני אתאהב עכשיו אני יודע שהיא באמת מלאך והתחושה המוזרה
הזאת בבטן, התחושה שחשבתי שאני בחיים לא ארגיש, אני אוהב
אותה.
אבל בעצם מה לי ולאהבה? יש הרבה דברים שאז עוד לא הבנתי כי
ככה זה שאתה מאוהב, אתה לא חושב נכון. אבל בעצם מה לי וללחשוב
נכון?
ככה עברו הימים, מאז שהיא נשארה לישון היא אף פעם לא הלכה
להביא מזוודה ולי לא היה אכפת כי הייתי מאוהב וגם כי לא ממש
אכפת שמישהו לא מחליף בגדים.
כל בוקר הייתי מוריד את התחבושות מהלילה שעבר וחובש אותה שוב,
לאט לאט ובעדינות.
אני חושב שזה מאוד קירב אותנו הטקס הזה. תמיד העיניים שלה
בצבע שחור פחם הביטו במין רוך ואני הרגשתי כל בוקר כמו איזה
אביר מסיפור ילדים. אני חושב שגם קצת התחלתי להאמין באלוהים
שהביא לי אותה. אמרתי לכם, כשאתה מאוהב אתה לא חושב נכון.
היינו הולכים יחד לסרטים, יורדים לסופר פארם ביחד, קונים
חפיסת סיגריות משותפת.
הכי ריגש אותי היה כשהיינו רואים מיליונר ביחד. היא הייתה
בחורה מאוד חכמה. היינו מדברים על הכול, בעצם כמעט הכול.
יום אחד בבוקר הלכתי למקלחת להביא את הציוד לטקס הקבוע.
כשנכנסתי חזרה לחדר ראיתי מראה שהפחיד אותי נורא, המלאכית שלי
עמדה על אדן החלון עם כנפיים פרושות וקפצה.
לפני שהספקתי לצעוק ראיתי אותה עפה כמו ציפור יפיפייה מזן
מיוחד. הצליל של הכנפיים שלה חותכות את האוויר מהדהד לי בראש
עד היום. בעיקר כשאני יורד לסופר לבד. מיליונר אני כבר לא
רואה אף פעם, רק את כתמי הדם לא ניקיתי כדי שיהיה לי זיכרון.
דרך אגב, המלאכיות מ"המלאכיות של צ'ארלי" לא באמת מלאכיות, רק
שתדעו. וגם השיער של פארה פוסט מחומצן. באמת שאני צריך להפסיק
לראות טלוויזיה.
כל כך פחדתי שהיא תעזוב אותי עכשיו שהכנפיים שלה הבריאו,
בשביל מה היא צריכה אותי, היא יכולה לחזור הביתה, לגן עדן.
למרות הכול היא נשארה.
בלילה שלמחרת חלמתי חלום קצת מוזר, מלא קרנפים באו וניסו
לתלוש לי את הלב, התנגדתי בכל הכוח אבל בסוף הם הצליחו ובמקום
שאני אדמם למוות פשוט נהפכתי לקרנף כמוהם. ישר קמתי מהשינה
בבהלה, מהר בחנתי את כל החדר, לראות שאין פה אף קרנף ואז
כשראיתי אותה שוכבת לידי, ישנה בשקט, תקועה באיזה חלום, אמרתי
לעצמי בלב "רבאק דני, אתה ישן בלילה, אתה חולם על קרנפים, זה
לא אתה. אתה מאוהב, אתה עיוור."
פתאום קלטתי כמה זמן לא כתבתי כלום, פעם זה היה האוויר שלי,
הכתיבה והכאב ביחד, דבר גורר דבר אבל היום כבר אין לי השראה,
אני מנותק. חשבתי שטוב לי אבל שכחתי שאני משורר, זה הייעוד
שלי.
לא חזרתי לישון באותו לילה, ישבתי וניסיתי לכתוב אבל כלום לא
יצא, קרעתי כל כך הרבה דפים.
בבוקר, כשהיא קמה, היא ניגשה לסלון וראתה אותי יושב בין פתיתי
שלג לבן של דפתר.
"אליס, תגידי לי במשפט אחד מה את", הפעם אפילו לא חשבה כמה
רגעים - "אני אליס, מלאך מאוהב,
ומה אתה?"
"אני לא יודע, לא יודע. זה לא הולך ביחד, תביני. אני צריך
לבחור, דני משורר בלי אהבה או סתם דני שיש לו אהבה. זה לא
הולך ביחד, תביני, אני צריך לסבול, להרגיש דברים בצורה הכי
חדה. אני עשיתי את הבחירה שלי, אני משורר."
הדמעות שלי כבר התחילו לרדת ואני אחד כזה שאף פעם לא בוכה.
הכי הרבה בכיתי כשהיא עמדה על אדן החלון וקפצה לעבר השמיים.
שנייה לפני היא אמרה משפט שאני בחיים לא אשכח. "דני, אתה
החזרת לי את היכולת לעוף, אתה אהבת אותי בלי לשאול שאלות,
תודה דני", ואז קפצה כמו ציפור מזן מיוחד עם עיניים בצבע פחם.
מיליונר אני כבר לא רואה אף פעם, פעם אפילו כתבתי על זה שיר,
רוצים לשמוע?