נועל נעלי ריצה בכבדות ומנסה לזמזם לעצמי נעימה מוכרת, אך אותו
ריחשוש תמידי בלב גובר אפילו על הזיוף שאני משקיע בו את כל
כולי.
מחוות שקל לשלוט בהן, ממלאות את סדר יומי. מחוות נשנות, דבקות
לאורח חיים חדש-ישן אותו אני מסגל כתהליך הנשימה..בשנית.
חגים קרבים מספקים את מלוא הזמן הנדרש לשם תכנונן של אותן
מחוות שעלי להכין. את סדר היום העמוס בו עלי להעמיד פנים,
להתחזות לאדם שאיני.

מרוחק שלושה בניינים. מספר קטן עם משמעות גדולה. עבר, הווה
ועתיד מרוכזים יחדיו בנוקשות ומתומצתים לכדי ספרה בודדת יחידה,
המזריקה באיטיות כאב קר להוויתי ערב אחר ערב.
זה שלושה בניניים בלבד, אבל זה מרחק של שלושה בניינים יותר
מדי.
שחור או לבן. אין אפור בעסקי נדל"ן הנפש, ואין סוחרים שיכולים
להציג לך נוף חלופי בין שני אותם קטבים.

יוצא למרפסת אפסית, כה זעירה עד כי בקושי מסוגלת להכיל בתוכה
ים של זעם שנכבש בעמל רב.
סופר לאט את המרחק שוב ושוב, משווה אזימוט וגבהים מתחת לרקיע
ערמוני בוהק ומחשב את המרחק העצום ממנו שוכן לב פועם בו אני כה
חפץ. לב אשר, כך גיליתי לאחרונה בשלישית, ממשיך לפעום בתדר
שונה מזה שייחלתי.

זאת פנטזיה, אני משנן לעצמי. זאת פנטזיה של שנים, של חלומות
שגויים וכוונות מפוספסות. .
אתה צריך להתרכז בהמשך החיים, אני ממלמל ללא קול, בעוד סכין
הגילוח נצמדת לפרק היד ומפספסת את זיפי הבוקר בפליאה מעושה..
אתה מהסס, אני לוחש בכבדות, כאשר אני רואה אותם מסתודדים בפינה
חשופה, בולשים אחד את השני במבט רעבתני בו אני כה מקנא..

משא כבד מונח על סיבי שרירים עדינים אותם אני מנסה בקנאות דתית
לפתח.
הכתפיים, כך נדמה, חורקות שעה אחר שעה כאשר אותו יגע מוטל
עליהן לשעת בוקר ומוסר רק באישון הליל. הסיבולת שלי גבוהה, כך
סברתי בעבר, ואף על פי כן אנקת התנשפות מיוזעת חומקת לה בבואי
לקפל את סדר היום החולף - מכין נשימות חדשות לקראת המחר. מוודא
בקפדנות כי המחוות שלי מוכנות להצגה בפני הכל.

יקיצה, ערות, כאב. שלשה קדושה המעסיקה אותי ללא הרף.
תסמונת של קדוש מעונה ללא אידאולוגיה ברורה מלבד מסת כאב
הנשזרת שוב ושוב מולי, בעוד אני בוהה בחתולים מפוספסים בלילות
ירח נולד. גם הם משתוממים, כך נדמה. גם הם חסרי הבנה למתרחש
בעולם, למושגים שנשכחו זה מכבר אצל אידאליסטים שוטים ומוצגים
לראווה כרעיונות פרועים על פני מסכים מבהיקים.
ולמרות הכל, ועל אף הכל, כדור הכאב העמום ממשיך לדבוק ביצור
שאני בו, ממריץ אותי לחשוב על מחוות ליום הבא. להכין את אני
שאיני ליום מייגע נוסף. להכשיר את אותו האחד ששכח לקראת משא
כבד אשר הוטל עליו לשאת.

אני לא העקרב בשבילה, אני ממלמל בעודי נזכר בקטע קומדיה מליל
אמש..
צריך לזרוק לעזאזל את המציאות, אני משתנק בעוד רגליי מגששות
דרך לשפת גג בניין רותח בלילה אביך..
תחליט כבר, אני בוהה בזוג אפל היושב על שפת אבן נמוכה במרחק
שלושה בניינים ממני..

רקיע פראי ואדיש נפרש מעלי, מסתיר מעיניי כוכבים ומתרה בי לבל
אזרוק את קוביות הגורל המתעתע אליו אני משליך את יהבי.
אני מנסה בכל זאת, שוב ושוב, אך התוצאה נשארת בעינה.

ואולי בעולמי הן לעד יישארו קבועות..

ואולי בעולמי המחוות לעולם לא ישתנו..

ואולי בעולמי.. למוות, אחרי הכל, כן יהיה שלטון..