ובלילות כשחיכתה לך רק הכרית והשמיכה
לא רצית כבר אהבה, רק רצית מגע
אז לפעמים הוספת לך עוד בחורה, אחת שתנשום על העורף שלך מתוך
שינה
אחת שתענג אותה עם איבר מינך
סתם עוד אחת שתיהיה שם כשיהיה לך ריק  וקר במיטה.

ובימים שכבר לא היו יותר כוכבים
ובמילא נגמרו לך כול המשאלות
היית שוכב על הגב ומריח את ריח הבדידות
כבר למדת לאהוב את הריח ויותר מזה התמכרת אליו
היית שואף אותו לריאות שלך, וממלא את עצמך בעוד בדידות ובעוד
דקה שעברת עם עצמך

לפעמים אפילו רצית שזה ישאר, לא מצאת סיבה לאהבה
מצאת באהבה סוג של תירוץ בשביל מגע
ואז שוב היית ננעל בתוך עצמך, בתוך עולם המחשבות שלך, מחכה
לרגע הבא
מחכה לעוד כוכב שיפול אפילו שאתה יודע שנגמרו לך כבר המשאלות.

ובלילות שחזרת רגעים
העלת מבטים
ובכית, עוד דמעה ועוד דמעה
עוד לחישה אליה....
ובאותו הלילה שמצאת אותה היית בטוח שהיא עוד פירוש לבדידות שלך
ואהבת אותה, כול לילה מחדש התאהבת בצחוקה המתגלגל, וסוף סוף
אהבת, והרגשת וריגשת....
אך כמו שהיא באה ככה גם הלכה, סחבה איתה את כול הרגשות שלך
ושוב הבדידות שולטת בתוכך, כמו סוג של שנאה
אתה  עכשיו בלעדיה אוסר על הזיכרונות לעלות מחביא את המחשבות
מעצמך
אבל עדיין אוהב אותה עם כל האומץ הכאב והבדידות.