אני יושבת על המיטה בחדר שלי וכותבת את הפורטרט של הבחורה
שמביטה במראה. חזיית ספורט, מכנסיים קצרים ושיער שחור מדי,
שהיא צבעה רק היום. מקודם היה בהיר מדי, מלאכי מדי ולא היה לה
אופי והיא השתגעה כל הזמן מלהתאמץ לשנות לה את השיער בכוח
הדמיון, או לחלופין להצמיח מוח ולהתחיל לחשוב. אם רק היה משתנה
לה השיער...היה יותר פשוט. היום כבר נשברה והלכה שוב וצבעה
אותו. היא אמרה לספר בפירוש, כמעט בדמעות, שיחזיר לה את עצמה
והוא שמע, חום שוקולד, כן, זה מה שהיה קודם, היא בטוחה, לפני
שהספר הטיפש ההוא הרס לי אותו ויצא לי בלונד, אל תגזימי זה
כמעט חום, כן, כי תיקנתי את זה לפני שבוע בערך וזה עדיין מאוד
בהיר, לא כל-כך, יותר מדי, את צובעת את השיער יותר מדי, אני
מחזירה לטבעי שלי ויותר לא אצבע. אנחנו צובעים, אז זה לא יהיה
בדיוק הטבעי שלך, טוב, שיהיה קרוב, הכי קרוב שאפשר...נו, איך
יצא, הוא שואל כעבור כמה שעות, זה יפה מאוד היא אומרת והמוח
ממשיך וכבר לא שם - אבל כהה מדי! אני נראית כמו מכשפה! הצילו!
מתי, מתי, מתי אוכל לצבוע שוב, מהר, לחפש במגזינים...כן, כזה
בדיוק. לא, כמו זו בדיוק, להתרכז, לדמיין, כן, ככה, ככה בדיוק
אני נראית אם אני מבטלת את הגוף שלי. הו, לשנייה היא לא מרגישה
את הכאב הזה בין עצבנות לחוסר נשימה, וכאב ראש איום, כאילו היא
חולת סרטן וזו רק פאה שאפשר לתלוש, אולי... איי, איי- טוב, זו
לא פאה ואין לה סרטן, רק ריבוי תאי האישיות, שהפסיכולוג שלה
אומר שכולם חלק ממנה. בדיוק כמו תאים סרטניים. והיא בטוחה שאם
היה לו סרטן, הוא היה רוצה שהרופא יסתכל עליו ויאמר לו בשוויון
נפש שהוא רואה ( בצילום רנטגן ) את כל החלקים האלה שלו ומקבל
אותם כי הם חלק ממנו. אני לא חלק ממך אז תסלח לי אם אני שומר
על מרחק בטוח, אבל סרטן לא מדבק דוקטור, כן, אבל אני לא מחויב
מתוקף תפקידי להתקרב אליך ותוקף תפקידי אף נותן לי סימוכין
לומר לך, שאתה צריך ללמוד להרגיש בנוח עם הגוף שלך, כשאתה לבד
ולא להיתלות על גופי הבריא כדי לשאוב ממני כוח. רק כך תוכל
ללמוד לאהוב את עצמך. במילים אחרות, תוקף תפקידי נותן לי
סימוכין לומר לך שאני בעצם עוזר לך, במקום לומר לך שאני מעדיף
לא ליצור קרבה יתרה לגוף שנרקב, כי הדמיון עוד עלול לגרום לי
להרגיש שאני כמוך, ולדמיון ערך לא מבוטל, לא בריפוי סרטן, אלא
כדי להמציא מדעים מדויקים שמבודדים אותנו מהמציאות...כדי לקרב
אותנו לעצמנו בסופו של דבר, כמובן. לא דוקטור, אתה טועה, זה
במקצוע שלי- אני אמור להגיד את זה, אתה רואה? כבר התקדמת.
אני כותבת את הפורטרט של הבחורה שלפני שנייה עמדה מול המראה.
היא עמדה שם מהבוקר, לפחות תרזה קצת, כי היא שכחה לאכול
ולשתות, לא יזיק לה, ככה היא תיכנס יותר בקלות לדף שלי, לא
יהיה הרבה מה לכתוב. היא עומדת שם, ומחליקה יד על שיערה, אוספת
אותו ומפזרת אותו ומעיפה את הפוני קדימה ושוב אחורה, וכל הזמן
הזה היא מאמצת את עיניה לראות במקום שחור מכשפי, כמעט מאגי,
כזה שבחיים לא היה לה ולא רצתה ( מה היא רצתה? ) היא ניסתה
להסביר לו, חום שוקולד, רק שכחה לומר שוקולד חלב ולא מריר,
ועכשיו היא תקועה עם מרירות חדשה, שכלל וכלל לא לרוחה, או
לגופה, והיא מאמצת את עיניה וכאילו הופכת את מהלך החשיבה, כמו
בסרט וידאו, כשלוחצים על כפתור ה - rewind . התמונה מאיטה,
נעצרת ומתחילה לאט לאט להחזיר את הזמן אחורנית, אף שבמציאות
הוא ממשיך לדהור קדימה, והמסך של הטלוויזיה מעלה מן ריצוד של
חשמל סטטי על פניו, שהפכו לשער של חור שחור, שממנו מתפצלים שני
כיוונים מנוגדים של זרימת הזמן. ככה גם היא מעקצצת כולה והמוח
מפסיק לשלוח באופן טבעי, דרך צינורות העצבים את התרגום שלו,
למראה הנשקף לעיניים מן המציאות, או במקרה הזה, רק הזה, מן
המראה. הכל מתהפך והמוח הופך להיות המציאות, או המראה שמשקפת
מה שמוח חיצוני כלשהו ( הגוף במראה, הגוף האמיתי ) מתאמץ
לתרגם, דרך צינורות העצבים המגורים שמאחורי העיניים הפנימיות.
היא כל הזמן בטוחה שהיא לא יכולה להפסיק להסתכל במראה. קשקוש!
המראה לא יכולה להפסיק להסתכל בה! המראה המכושפת הזו, כופה על
מוחה שיראה לה את צבע השיער האמיתי שלה. היא לא בורחת למראה,
היא קיימת רק כשהגוף במראה נותן לה ממשות,רואה אותה.מי אמר
שהעץ ביער לא נפל, אם אף אחד לא ראה או שמע?
מהצד אני רואה שיש לה טוויצים מוזרים כאילו היא עומדת להקיא,
לפלוט משהו, לזרוק תדמית עצמי, עצמית, ליילד את עצמה דרך
עיניה, כאילו היא בתוך עיניה עצמה, ולרגע שיערה באמת משתנה!
עייפה, עייפה, השיער חוזר להיות כמעט שחור, מחר היא תלך שוב
למספרה, לא אכפת לה איך יביטו בה, כי כשתצא תוכל סוף סוף לחיות
בכיוון הנכון, להרפות.
ואנשים יפסיקו לפחד להיבלע בה, כי הם קולטים שמוחה הפך למציאות
( כלומר לבדיון ) והם העצמים האמיתיים, הם המקבלים ומתרגמים.
היא, כלומר, מוחה, הוא מציאות גרידא ואין לו שום עסק בפרשנות.
החוץ מפרשן, הם הופכים להיות היא, הם כולם היא.
הבחורה שעומדת מול המראה הלכה למספר שניות, היא הלכה למיטה
לשבת ולנסות נואשות לכתוב את הפורטרט שלה נכון, אבל אני עדיין
רואה אותה שם, היא בעצם עוד שם, לא ראיתי אותה לרגע, כפי
ששכחתי בבוקר שהארון שלי שם וקיבלתי מכה. אני צריכה לנסות לא
להתנגש בה, כי זה מעיר אותה והיא רצה לחתוך את עצמה, לתרגם להם
שם בחוץ את מה שהם כבר יודעים מזמן - היא השתגעה. אבל היא כבר
לא חותכת את עצמה יותר, רק מביטה במראה, עכשיו היא כבר לא
מתקשרת לפסיכולוג שלה ואומרת לו - אני לא יכולה להפסיק לחתוך
את עצמי ולשמוע אותו אומר, לא, אני רוצה שתפסיקי לחתוך את עצמך
עכשיו, קול חרד, דואג, אני לא יכולה להפסיק להסתכל במראה, זה
בסדר, את רק רואה את עצמך הפוך, לא, אני רואה את עצמי עבר, אני
כבר מתה, שבר הזכוכית הזה שלם ונתון במסגרת יפה ופוצע פוצע
יותר מכל שבר זכוכית שמשאיר סימן בעור, תעזור לי, אני מדממת,
זה המקום שלך עכשיו ואנחנו צריכים לקבל את כל החלקים שלך, אבל
החלקים שלי נשאבים לחור שחור, אני שם איתך, לא, אתה לא, אין
שם, זה מקום צר מדי, כמו מסך, זה היה מטפורית בלבד, אז אני
רוצה לבכות, את זה את יכולה לעשות תמיד, אני פה, אתה לא, אני
יודע, זה לא מטפורית בלבד, אני רוצה לחתוך את עצמי, לא! אנחנו
מחזיקים ידיים ביחד ואם את מרגישה שוב שאת רוצה לחתוך את עצמך
תתקשרי מיד...האא..טוב, אז ביי בינתיים. ( אלוהים, אל תהיה
המראה שלי - תגיד לי שאני קיימת - תחתוך אותי. תחבק אותי חזק
תהיה קיים  שאני לא אפחד תן לי להתרפק להתפרק עליך תחבק אותי.
המילים  שלך פוצעות אותי, אני צריכ...  ) ביי. היא מנתקת. מהצד
זה נראה כאילו היא סתם ממשיכה להביט במראה ( אני יודעת שהיא
בעצם עושה remind ) , איזה כיף שאני לא היא עכשיו, באוויר יש
תחושה רעה, כאילו צקלון משתולל במרחק כמה פסיעות ממני, בעיניה.
כשאסיים לכתוב ואיאלץ לקום, אני חייבת להיזהר לא להתנגש בה.