העננים האפורים החלו לנוע במהירות, ליצור צורות ולענטז כמו
רקדנית בטן בבר זול בדרום תל-אביב. היד הרכה, הגדולה והמהססת
ליטפה את גבי ואט אט גלשה אל בטן, העבירה חום בכל גופי. אותה
יד זרה שמבקשת אותי גרמה להרבה סיבוכים, טלטלות וחוסר שקט. את
היד הזאת אני מכירה שנים, היא תמיד הייתה כאן, לידי, ועכשיו,
הכל נראה כל-כך שונה. הנה שוב כמו בפעם הראשונה אני מביטה
בעיניים הקטנות מאחורי המשקפיים, טועמת את השפתיים, לוחשת
מילים, חושבת מחשבות ומחכה לרגע בו תתנפץ הבועה שלנו. הבועה
עצמה לא גדולה במיוחד, זאת רק הפעם השניה שאני נכנסת לתוכה.
הקרום שלה חמים וזה מרגיש כמעט כמו בבית. מרגיש שיש את מי
לחבק, למי להקשיב ועם מי לבכות. בפעם הראשונה אותה בועה התנפצה
לי בפנים, וכבר עכשיו, אפשר להריח את הסוף, ריח של תסכול
ואכזבה.
בכל פעם כשהייתה לי בעיה, בכל פעם כשרציתי לדבר הייתי מחייגת
את שבעת הספרות והיית שם בשבילי, בכל מצב לכל דבר. אפילו אז,
שלא יכולתי לצאת לטיול השנתי בגלל הנקע ברגל, אותו טיול שחכית
לו כל השנה, במקום ללכת עם כל החבר`ה באת אליי עם אוהל וממתקים
והבאת את הטיול אליי הביתה. אחרי הכל, בשביל מה יש חברים?

באוטובוס בדרך הביתה לא היה איש מלבד שתי זקנות, כרטיסן, קבצן
ששכב על המושב האחורי וממני. הבועה התנפצה לפני כחצי שעה, יזהר
אשדות שר לי בקולו המתוק שאני אישה רעה וילדה פגועה בבת אחת.
קצת קשה לי לשחזר את רצף הארועים, הכל קרה כל-כך מהר. הביחד
שלנו נגמר כשהגענו למסקנה שאתה לא החלטי במיוחד ואני פיתחתי
פוביה לקשרים ארוכי טווח. אם היינו יכולים היינו מחזירים את
הגלגל אחורה, לנקודה בה הכל התחיל, לנקודה בה חצינו את גבול
החברות ונהפכנו לסוג של אוהבים בסתר, אך אין איש ששולט
ברגשותיו, מחשבותיו ומעשיו באופן מלא וכשאני רואה אותך מנשק
אותה אני מתפללת שהאדמה תבלע אותי או לפחות יפול עליי פסנטר
כנף. אם כבר למות מפסנתר, שיהיה איכותי. הנוף התחלף וריח של
בית הציף אותי, אשה זקנה וילדה הקט התיישבו מאחורי, היא ניסתי
ללמד אותו מה זה פוליטיקה ולמה הדברים נעשים כך ולא אחרת, לא
מבינה שזה הדבר האחרון שמעניין אותו. כשנפרדתי ממך, נשקת לי על
המצח, סיכום של דקה או שתיים של רגש, הורמונים ושפת גוף.
הסיפור שלנו נגמר באופן רשמי תרם התחיל, אך הוא תמיד יבער אי
שם על אש קטנה מבשר לי עם קיומך ונפגע מהרוח, רוח של שינויים.
בכל זאת, אם הייתי יכולה לבחור לא הייתי חוזרת אל הבועה שלנו,
גם אם נצליח לאסוף את כל השברים תמיד ישארו אותם סדקים, ואם
יום אחד בכל זאת נרצה אולי כבר יהיה מאוחר מידי. מחשבות רבות
עוברות בתוכי, מחשבות שקשה להבין, מחשבות שגורמות לבכי. יזהר
אשדות עדיין שר לי שאכזבות לא היו אמורות לקרות ושזמן עובר, לא
מתחשב באיש. טיפות הגשם הקטנות החלו להמרח על החלון, מטריפות
את חושיי. "סבתא, זה אומר שאלוהים בוכה?" תוהה הזאטוט מאחוריי.
התמימות שלו הדהימה אותי, לא, עניתי לעצמי, הוא רק מזיע,
וטיפות קטנות מתנפצות  על החלון, כמו בועות.