יוליה פקחה את עיניה פעם נוספת.
היא התעוררה עוד הרבה קודם, אך העדיפה להמשיך לנמנם, אולי
אפילו עד הצהרים. בשינה מעורערת וקלה זו חלמה את החלומות הכי
טובים, וחוץ מזה, בשביל מה לקום? באמת שאין סיבה.
כעת לא יכלה עוד להמשיך. הבית היה חם, החדר היה כבר מחניק והיא
היתה חייבת להשתין.
היא העיפה מעליה את שמיכת הפיקה המשובצת, התלבשה בחוסר חשק,
הדליקה את הרדיו וניגשה  לשירותים.
בדרכה חזרה עצרה מול המראה בסלון. היא הביטה בעצמה, מלפנים, מן
הצד ואז מאחור.
שמנה. בטטה. רקדנית מחול  את קוראת לעצמך, תראי איך את נראית.
ביטנה קרקרה מרעב אך היא החליטה לדחות את הארוחה עד שלא תוכל
עוד.
כמה זמן כבר שנאה את איך שהיא נראית? חודש?, חצי שנה?, כל
החיים...?
כל המטומטמים סביבה שמנסים לדחוף לה אוכל לפה. בגלל זה היא
נראית ככה.
סיגריה. מים. היא חייבת סיגריה ואם היא לא שותה עוד שניה היא
מתה. היא ניגשה למקרר. חרא. הבקבוק היה ריק וזין אם היא שותה
עכשיו מים מגעילים מהברז. היא פתחה את המקפיא. יש אלוהים. מולה
חייך בקבוק וודקה קרה כקרח. אפילו יותר טוב ממים, תפוחי אדמה
זה בריא. ועכשיו סיגריה. היא צריכה להמציא על זה פטנט - "דיאטת
וודקה וסיגריות"...פשוט גדול.
כשסיימה את הסיגריה ניגשה לחדר וסידרה את המיטה.
היא חשבה אם לעשות קצת תרגילי גמישות, אולי אפילו בטן ותחת,
אבל פתאום זה נשמע כמו המון עבודה קשה ושש ליטר זיעה, אז בעצם
עדיף שלא.
שעמום מוות, אפשר למות בבית הזה. אולי נהרוג קצת את הזמן מול
הטלוויזיה.
היא לקחה איתה את ה"קומרד" וודקה והדליקה את הטלוויזיה.
היא זימזמה שיר עם סטינג ואח"כ היתה איזה תוכנית נוראאאאאא
מעניינת על מכוניות. מעניין לי ת'תחת.
היא זנחה את הטלווזיה והחליטה שהיא חייבת קצת אוויר שקוף, כזה
שאין לו צבע, טעם וריח של סיגריות.
היא יצאה החוצה, אל החצר הקטנה, המוזנחת והמדכאת.
מאחורי הבית היה גרם מדרגות עליו אהבה לשבת ולהביט באנשים
החולפים. היא היתה ממציאה סיפור על כל מיני אנשים שעברו ונראו
לה מיוחדים. היום כולם היו סתם. סתם רוחות רפאים שחולפות לידה,
נעות מנקודה א' ל-ב' בלי הרבה טעם בחיים.
היא ישבה שם, בוהה ברחוב המתקיים מולה, ובאין אף אדם מעניין
להמציא לו סיפור, המציאה לעצמה בפעם המיליון את סיפורה, הסיפור
בו היא מתקבלת ל-"בת שבע", מתגלה כרקדנית מחול מחוננת, ואז
זוכה לתפקידים הכי נחשקים ולפרסום עולמי. חלום שהתגשם.
היא קמה בתנופה והחלה צועדת במרץ מחודש לכיוון "בת שבע". לא
לחינם שכרה את הבית המעופש הזה. היא גרה במרחק קילומטר אחד
מחלומה.
בדרכה לשם חשה התרגשות מיוחדת, כאילו קיבלה הודעה על קבלתה
ללהקה וכעת היא מגיעה להכיר את כולם, ולדבר עם מנהל הלהקה וכל
החגיגה.
היא הגיעה למרכז "סוזן דלל". היא הביטה באנשים הבאים ושבים,
ממזרים ברי מזל שהגשימו חלום, נכנסים להם בנונשלנטיות מעצבנת
אל היכל הקודש כאילו היה קיוסק.
בא לה לבכות. בא לה למות. היא נחתה בכוח על גרם המדרגות
ונותרה יושבת בכניסה דקות רבות, עיניה כבויות, חסרות תקווה.
אולי לפחות תשים לידה איזה כוס, תעשה כמה שקלים. המחשבה הצחיקה
אותה, והיא פלטה גיחוך שלווה כמעט מיד בדמעות שהחלו להציף את
עיניה.
היא קמה בתנופה. היא חייבת לעוף מפה.
זין אם היא תיתן לכל החארות פה לראות אותה בוכה.
היא עזבה את המקום בריצה והחלה ללכת רק כשלא יכלה עוד לרוץ,
כשכל נשימה דקרה בצידה.
היא הגיעה הביתה סחוטה, ופנתה לחדר האמבטיה.
היא פתחה את הברזים והניחה למים לזרום, ממלאים את האמבט.
בזמן שהתמלא האמבט היא וה"קומרד" ניהלו שיחת נפש חריפה.
האמבט היה כעת  מלא, והיא גלשה לתוכו בהנאה מינית כמעט.
היא לא טרחה אפילו להסיר את בגדיה התחתונים.
היא עצמה את עיניה ואז הורידה את ראשה אל מתחת למים, עד לקצה
קודקודה, נותנת למים לחלחל בשערה עד לקרקפתה ולשטוף אותה. היא
הגיחה החוצה ופלטה אנחת סיפוק.
כמה כיף מתחת למים. שם, מתחת למים, בדידותה הפכה לפתע למהנה,
כמעט ממכרת.
כמה חרא בחוץ.
היא כל כך עייפה. כל כך מותשת מלחלום, מללחום. הסיפור שלה הוא
סיפורה של עוד רוח רפאים, עוד אחת מא' ל-ב'.
היא כל כך עייפה. היא הניחה לראשה לרדת שוב אל מתחת לפני המים.

היא עצרה נשימתה. בדמיונה ראתה את עצמה על הבמה, קלה, רזה,
חטובה. יפיפייה. היא נעה באצילות, גופה זורם את הריקוד בשלמות,
היא לא עוצרת לרגע להרהר על התנועה הבאה, היא משוחררת, היא
מרחפת, עפה על הבימה כמו פיה.
היא לא צריכה אוויר, היא בשליטה, היא רוקדת, היא מחוללת.

היא לא תפסיק, היא לא תפסיק עכשיו. היא לא פוחדת לחלום. היא
תמשיך.
מחוללת אל מותה. מחוללת את מותה.