[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אהוד רטנר
/
יום יפה

הטיול שלי באותה מדינה החל בשעות המאוחרות של הבוקר, עת
התעוררתי: הגעתי רק בלילה הקודם, ולאור הבדלי השעות נאלצתי
לישון עד שעה מאוחרת מן הרגיל.
האמת היא שדווקא התעוררתי כחמש או ארבע שעות קודם לכן; תינוק
מהקומה העליונה העיר אותי. בצורה מפתיעה, לא היה זה קול בכי
או דבר דומה לכך, אלא פשוט דיבורו הלא-ברור. נראה היה כי הוא
מפטפט עם עצמו, או עם אדם הסמוך אליו.
כאמור, כשהתעוררתי השעה הייתה עשר, אולי אחת עשרה בבוקר.
נהניתי מהעובדה שאני בחופש, ונפטרתי משעון היד המציק.
לפי מה ידעתי מה השעה? לפי ציוץ הציפורים, לפי הלחות של
הלילה, שרק עכשיו החלה להתייבש, ולפי קולות הילדים הממלאים את
השכונה. גני הילדים היו עמוסים, ויחד עם בתי הספר הם יצרו
המולה. לא, לא המולה - אלא מוזיקה שנעימה לאוזן; "נעימת
הילדות" אני קורא לה. זהו הפזמון הנעים ביותר עבור אדם מבוגר.
היום היה מלא שמש, עם עננים בשמיים, ורוח נעימה העבירה
צמרמורת בגבי. ידעתי כי אוכל לעשות היום הכל - אחרי הכל, אני
בחופש, ולא התכוונתי להגביל את עצמי.
אין ספק כי היה זה יום יפה.
הוצאתי את ראשי מהחלון של חדרי והבטתי סביב. מרחוק זיהיתי את
בית הספר שאת צליליו שמעתי מקודם. צמוד אליו היה גן ילדים,
ובכיוון ההפוך הייתה חורשה קטנה, מקיפה פארק קטן, ובו הסתובבו
כמה זאטוטים בעגלות. שיערתי שהם היו אלו ששכנו בשיכונים
הסמוכים.
השתהיתי בחלון עוד רגע קט, ואז התעשתי. צחקתי בקול מהאופן שבו
נשביתי בקסם השכונה הזו, שלמרות כל הדברים המוכרים בה עדיין
הייתה חלק ממדינה זרה לי.
ניגשתי לכיור: שטפתי פניי וידיי בזריזות, צחצחתי את שיניי
ודילגתי בקלילות במדרגות - היישר לרחוב.
צליל מתכתי, מין צפצוף שכזה, הסב את תשומת לבי. הרמתי מבטי
וסרקתי את הסביבה בניסיון לאתר מה זה היה. ברגע אחד זיהיתי את
הדבר אשר הפיק צליל זה - היו אלה הנדנדות בחורשה.
מספר ילדים התנדנדו בעליזות, בעוד חבריהם וחברותיהן למשחק רצו
מסביב, קוראים בקול זה לזה. צחוקם - צחוק פעמונים - התגלגל
ברחבי השכונה, מזכיר לי תקופות נשכחות מילדותי שלי.
"כה יפים הם הילדים", אמרתי לעצמי בשקט, נפעם מהחיות שלהם,
מהמרץ הרב ומרצונם הבלתי-נלאה להשתעשע.
בזווית עיני קלטתי ילדה שעמדה בשקט בצד. כל הילדים היו יפים,
ללא ספק, אך יופיה של אותה ילדה היה מיוחד. צבע שערה נע בין
ג'ינג'י לחום; אדמוני בצורה טבעית. אבל הקסם היה בצמה הקלועה
שלה, שהגיעה עד מותניה. צמה זו שידרה תום וצניעות, כנות ויושר
שרק ילדים יכולים לנצור בלבם, לשדר בדמותם.
במשך זמן מה שהיתי באותו גן יפהפה. צחוק הפעמונים של הילדים
הדהד באוזניי כציפור שיר שכרגע שחררו אותה מכלובה; היה לי
ברור כי הם מתענגים על כל רגע.
אין לדעת כמה זמן ישבתי כך; אך לקראת צהריים ידעתי כי עליי
לקום ולהמשיך; אז קמתי והמשכתי בדרכי.
נאמן לתחושת הזמן הפנימית שלי, ניחשתי כי הגיעה כבר שעת
צהריים. נראה היה כי צדקתי, אם לשפוט לפי תנועת האנשים ברחוב.
ילדים-נערים, בתחילת גיל ההתבגרות, רכבו על אופניהם אל המרכז
הקהילתי וממנו. נראה היה כי החוגים שם משכו חלק לא קטן מהנוער
בשכונה. הם הגיעו בקבוצות, עם תיקי גב על כתפיהם; דיבורם
הקולני מילא את הרחוב, התלהבותם השרתה תחושה חיובית באוויר.
שוטטתי לי כך ברחובותיה היפים של השכונה. אמנם תכננתי לבקר
בכל אתרי התיירות של מדינה זרה זו, אך משום מה החלטתי כי
שכונה זו מספיקה לי לעת עתה. כזכור, ללא שעון לא הרגשתי איך
הזמן רץ; ומכיוון שלא הכרתי את השפה המקומית, לא יכולתי לשאול
את הילדים מהי השעה.
אי אפשר לדעת מדוע, אבל הרגשתי כי אני רוצה להגיע לאותו מרכז
קהילתי. האמת היא שהסתובבתי בלי מפה, אבל תחושת בטן אמרה לי
כי אותו מבנה נמצא במרכז הקהילה, פשוטו כמשמעו - במרכז
השכונה.
אז נכון, הייתי בלי מפה, ובלי יכולת לתקשר עם הסובבים אותי;
אבל מצד שני, לא היה אכפת קצת ללכת לאיבוד ברחובות השונים.
לקראת אחר-הצהריים הגעתי למבנה גבה-קומה, שבו שכן המתנ"ס.
צמוד אליו היה מגרש כדורסל, בו שיחקו מספר נערים מבוגרים יותר
מאלו שראיתי קודם לכן. תנועותיהם היו מלאות חן; ניכר היה כי
כולם אתלטים מוכשרים, וכדורסלנים בחסד. בצד ישבו כמה חבר'ה
שחיכו למשחק - כך הנחתי, לפחות. ביניהן הייתה נערה יפת-מראה:
שערה אדמוני, גזרתה נאה ופניה מנומשים. קשה היה לדעת אם היא
חלק מהחבורה או לא; אמנם היא ישבה בין הנערים, אך מבטה היה
מרוחק, מנותק מהמשחק ומהמתרחש סביבה. קשה היה לנחש על מה היא
חשבה.
לרגע קט יצרתי איתה קשר עין; אותו חלקיק שנייה נמשך כמו נצח,
כי טבעתי בתהומות הפעורים לרווחה של עיניה. לא היה זה רגע של
בעתה, אלא של הבנה עילאית, כאילו אור הנשפך ממעיין של נבואות
קורן מאחורי עיניה. אבל לעת עתה הנחתי לזה, ולא ניסיתי להבין
את מלוא המשמעות של מבטה החודר.
למרות החוויה המוזרה הזו, לא נתתי לזה להשפיע עליי יותר מדי.
ניסיתי ליהנות מהשקיעה, והתחלתי לנוע לעבר גבולות השכונה (כך
חשבתי, לפחות - הרי לא הייתה לי מפה).
תחושתי הוכחה כנכונה: עד מהרה הגעתי לאזור שוקק חיים, מלא
פאבים, ברים, מסעדות ובתי קפה; בקיצור - מרכז בילוי.
אנשים צעירים, בשנות העשרים לחייהם, הסתובבו שם; כל האזור
נראה שוקק חיים, ולמרות שלא הבנתי את השלטים בפתחי הפאבים,
ואף על פי שלא יכולתי לקרוא את התפריטים המוגדלים שניצבו
בפתחי המסעדות, חשבתי כי הכל נראה מאוד איכותי.
אופנוען נסע בכביש, חברתו צמודה אליו מאחור. מעילו של הבחור -
עשוי מעור; מכנסיו היו אלגנטיים, ובהתאמה גם לבוש הבחורה היה
בטוב טעם.
החלטתי שיש משהו מהנה באנשים טובי-מראה.
הבטתי עוד קצת מסביבי; השמש כבר שקעה, ובחשיכה אורות הרחוב
היו עליזים, מנצנצים וקורצים לי, מושכים את עיניי. למרות
חלונות הראווה, בתי הקפה ובתי העסק, הדבר האמיתי שמשך את
עיניי היו האנשים שסבבו אותי; בחורות חתיכות, בחורים נאים -
הרגשתי כאילו נכנסתי בטעות לתצוגת אופנה. לפי לבושם המחויט
נראה שבגדיהם נבחרו בקפידה, ועם זאת - האווירה הייתה קלילה.
החלטתי להיכנס לאחד מבתי הקפה. בחרתי באחד באקראי, והתיישבתי
בחצר הפתוחה, מנצל את מזג האוויר הנפלא. במקרה גיליתי כי אותו
זוג שראיתי על האופנוע התיישב גם הוא שם.
כטיבם של זוגות, רוב הזמן הם הסתודדו ביניהם - בלחישות, וישבו
קרוב, מחזיקים את ידיהם מתחת לשולחן.
התבוננתי בהם בגניבה, מנסה לא לפלוש לפרטיותם; ואז הרגשתי
כאילו אינני היחיד. הבטתי מסביב, סוקר את האנשים בבית הקפה.
זוגות-זוגות הם ישבו, בחורים ובחורות בגילאי העשרים; ואז
גיליתי את הדמות שהביטה לאותו כיוון שבו הבטתי אני קודם לכן.
בחורה צעירה, בת 20 ומשהו, ישבה לבדה. שמתי לב כי היחידה חוץ
ממני שישבה לבדה. ואז חדר להכרתי דבר נוסף שהבדיל אותה
מהאחרים: הבעתה. כולם חייכו ונהנו באותו בית קפה, ורק היא,
פניה אדישות; שערה האדמוני גולש על כתפיה, תווי פניה היפים
בולטים לאור הנרות. המבט החודר של עיניה פילח את תודעתי,
ולרגע היה לי קשה לעשות פוקוס על דמותה הנאווה. כאילו תחת
השפעת כישוף מסתורי, ידעתי כי בתוך-תוכה היא מחייכת, אך משום
מה היא לא הוציאה את חיוכה החוצה.
מחשבה אחרת הגיחה למוחי: כיצד זה שאף מלצר לא ניגש אליי
עדיין? ועם מחשבה זו בראשי, ניגש אליי מלצר והניח מולי כוס עם
משקה אקזוטי. כנראה על חשבון הבית - אם לשפוט לפי ההבעה
המחויכת שעל פני המלצר בזמן שאמר כמה מילים שאינן מובנות לי.
את המנטליות של הארץ שבה ביקרתי לא חקרתי לפני הגעתי, אבל לפי
האופן שבו לא האיצו בי להזמין משהו, שיערתי כי הכנסת האורחים
שלהם היא דבר מופלא.
לאחר ששתיתי מן הקוקטייל הנפלא והעברתי את זמני בנעימים,
החלטתי כי הגיע הזמן לעזוב. אז נכון שלא הזמנתי - אבל מצד
שני, לא היה לי שום אמצעי תשלום (דבר שגיליתי רק לאחר שהוגש
לי המשקה על חשבון הבית).
קמתי מכיסאי ויצאתי החוצה; הרחוב עדיין שקק חיים, אבל עכשיו
הוא נמלא בגברים ובחורות מבוגרים יותר - בעלי מקצוע שחזרו
לבתיהם. חליפות עסקים ומזוודות לרובם, ולבושם (הנאה כמו
פניהם, יש לציין) מראה על חייהם הטובים.
קיבלתי רושם כי הם מרוצים ממשרותיהם, אם לשפוט לפי הבעות
פניהם המחויכות.
בעצם, לא כולם חייכו. בחורה אחת תפסה את תשומת לבי; בחשכה קשה
היה לראות, אך אני חושב ששערה היה אדמוני. היא הייתה גבוהה
ועם עקבים, לגופה שמלת-ערב יפה, אך עם זאת פשוטה: צמח מטפס
היה רקום מסביב לגופה, כמו פרח המטפס לעבר השמש. ידיה היו
ריקות; היא חיבקה את עצמה, כמנסה לחמם את עצמה (מכיוון שלא
היו לה שרוולים שיערתי שקר לה).
אבל הדבר שגרם לי לחוש שקר לה היה מבטה: להבדיל ממבטם החם
והאוהב של כולם, מעיניה נמלט מבט מנותק, כאילו היא רואה דברים
שאחרים מפספסים. הייתי בטוח שבכל רגע תעלה מזווית פיה
בת-צחוק, או לפחות חיוך קטנטן, אבל הבעתה נשארה קפואה. לא
אטומה, כי אם הבעה ששידרה לי הבנה כוללת יותר של מה שמתרחש
סביבי. באותו זמן לא הצלחתי לפענח את הסיבה לכך.
לשניות ספורות מבטנו הצטלב, ולאחר מכן המשכתי בטיול שלי. לאט
לאט הרחוב התרוקן. השעות עברו, ושוב לא הצלחתי לעקוב אחריהן.
כשהזמן עבר המסעדות התרוקנו, ומספר האנשים שחזרו הביתה גדל.
כמו כן, נראה היה לי כי נכנסתי לשכונה עם אוכלוסייה אחרת -
הרושם שלי היה כי גרים כאן אנשים אמידים יותר ומבוגרים יותר
(הייתי אומר כאלו בגיל העמידה).
לבסוף הרחובות התרוקנו - או לפחות, כך חשבתי. לאחר שאימצתי את
עיניי (חלק מהאורות בבתי העסק נכבו) זיהיתי שתי דמויות על
ספסל. כשהתקרבתי אליהם יכולתי לראות כי הם היו גבר ואישה
מבוגרים מאוד ("אולי סבא וסבתא", חשבתי).
הם החזיקו ידיים, כמו הזוג שראיתי במסעדה. למרות גילם המתקדם,
האישה נראתה עדיין יפיפייה בצורה יוצאת דופן, ואני לא אשקר אם
אספר לכם שגם הסב שמר על גוף מחוטב; שערו הלבן הקנה לו ארשת
רצינית, אך קרן הירח שהציצה מעבר לעננים הראתה לי עיניים
ששידרו רוח צעירה.
בחושך יכולתי גם לזהות את גזרתה של האישה; אני משוכנע כי רבים
הצעירים שיאמרו כי יופייה לא פחת עם השנים.
כך עמדתי באפלה, מתבונן בשניהם, נהנה לראות זוגיות שהאריכה כל
כך הרבה זמן. שיעול פתאומי מאחוריי גרם לי להסתובב; הייתה זו
גברת מבוגרת אחרת, לא פחות יפה מהראשונה. שערה הגלי הזכיר לי
את שערה של האדמונית שראיתי מספר שעות קודם לכן - אך מי יודע
כמה שעות אלו היו?
היא התבוננה בפניי ושתקה. אני חושב שדיברתי לעצמי בקול רם,
כשאמרתי: "הארץ הזו פשוט יפה; הבתים יפים, הרחובות יפים,
הבגדים יפים, אפילו האנשים יפים. אין ספק כי זהו יום יפה."
היא הרימה את גבותיה בפליאה, ולא הבנתי כיצד היא הבינה את
דבריי. ואז היא חייכה, ולתדהמתי ענתה בעברית צחה, ללא שום
מבטא זר: "ככה זה כשהחיים יפים".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם היה לי כוח
רצון, הייתי
מתחיל לעשות
ספורט, ומפסיק
לעשן. אבל אין
לי. יש לי רק את
עצמי ואת הקוק

האשדודי הזועם
ממורמר


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/2/07 11:39
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אהוד רטנר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה