"הסיפור שלי"
טוב, אני אתחיל.
קודם כל, אני רוצה להבהיר, שאני ממש לא טובה בתרגילים כאלה של
כתיבה. אבל ביקשו מאיתנו לשבת ולנסות לכתוב על עצמנו, ולא
נראה לי שמשאירים לנו יותר מדי ברירה.
עוד מעט מגישים ארוחת ערב. אולי אחר כך, אני ועירית נשתלט על
הטלויזיה, ולשם שינוי נבחר בשביל השאר איזו תוכנית רואים אחרי
החדשות.
איציק בן שמאי, שלא מדבר כל היום, אבל יודע יפה מאוד לפתוח את
הפה ולהתעקש כשזה מגיע לדברים הכי קטנים אבל הכי מעצבנים,
תמיד מחליט בשביל השאר, ותמיד מחליט גרוע. צריך לשים לזה סוף.
רק התחלתי לכתוב, וכבר אני בורחת מהנושא שאני אמורה להתעסק
איתו.
אז אני אנסה שוב.
אני מישהי שאין לה שם, ומאז שאני ילדה קטנה, אני קופצת.
הפעם האחרונה שבה קפצתי, היתה לפני כמעט שנה, כשביליתי כמה
חודשים אצל רחל.
הפעם הראשונה שבה קפצתי, היתה כשהייתי בכיתה א', אולי ב'.
האמת היא שכל התופעה הזו התחילה לחלוטין במקרה.
יום אחד הלכתי לשחק בברביות אצל חברה שלי בר. בזמנו ממש אהבתי
ברביות. באיזשהו שלב במשחק, כשכבר הרגשתי שאין מציאות ויש רק
את הבובות שלי ושל בר, פתאום ככה, קפצתי.
זה הרגיש מאוד מוזר, לקפוץ בפעם הראשונה, ועוד בלי לשלוט בזה.
אני לא חושבת שרציתי מיד לצאת ולחזור, אבל היה לי ברור שמתרחש
כאן משהו מאוד לא מובן.
עם הזמן, לומדים את   הכלל הראשון והחשוב בקפיצות, שהוא "לא
שואלים למה קופצים".
זה כלל שצמוד לכלל נוסף, "לא שואלים איך קופצים", שהוא בעקרון
דיי דומה, אבל קצת יותר טכני.
בכל אופן, קפצתי, ככה סתם. כשהתחלתי להתרגל לתחושה, השתעשעתי
קצת, וחזרתי ויצאתי וקפצתי שוב ושוב, משווה את התחושות
השונות. רגע אחד הייתי עצמי, ואחרי רגע נוסף, הייתי בר.
באותה קפיצה ראשונה, נשארתי לישון אצל בר. אכלתי עם אמא שלה
ארוחת ערב, סדרתי את החדר של בר, והלכתי לישון.
בבוקר בבית הספר, כשהסתכלתי על עצמי, הרגשתי קצת אשמה. החלטתי
לצאת ולהיות עצמי למשך שאר היום.
הערב ירד, וכל הראש שלי התמלא מחדש במחשבות על לקפוץ שוב.
מסתבר שמהרגע שבו מבינים שהיכולת הזו קיימת, פשוט אי אפשר
להפסיק לקפוץ.
קפצתי שוב לבר, כי עדיין קצת פחדתי, ובכלל לא ידעתי אם אני
יכולה לקפוץ לאחרים.
נשארתי אצלה דיי הרבה זמן, יחסית לאותה תקופה.
דווקא היה לי כייף. יצא לי להכיר את אבא שלה, שהיה ממש אחלה
ולקח אותי למימדיון ולפינת חי. פעם אחת גם הלכנו לאכול גלידה
עם בת דודה של בר, שקצת מבוגרת ממני.
אחרי שבועיים יצאתי. לא יודעת, כבר נמאס להיות בר.
אחר כך קפצתי פה ושם לאנשים אחרים. קשה לי להגיד שהיתה בזמנו
איזו קפיצה משמעותית במיוחד. הייתי קטנה, ובעיקר קפצתי לילדים
מהכיתה שלי.
יום אחד, גיליתי שאני יכולה לקפוץ לג'יני, החתולה של חברה של
אמא שלי. תתפלאו כמה מעניין זה לקפוץ לחתול.
לג'יני המשכתי לקפוץ עד שהיא מתה לפני כמה שנים. היו לה חיים
ארוכים, יחסית לחתולה, ומהרגעים שהייתי אצלה, אני חייבת להגיד
שהיא חיה טוב.
אני מניחה שכבר התחלתם לבנות לעצמכם איזו תמונה בראש, שעוזרת
לכם להבין מה זה בכלל קפיצות.
יפה, אבל יש עוד.
יש לקפיצות כלל נוסף, שאולי קצת יבלבל את מי שלא קופץ, שהוא
"אין הגבלה מבחינת יעדי הקפיצה".
כבר ראיתם שאפשר לקפוץ לאנשים אחרים, ואפילו לבעלי חיים, אבל
האפשרויות לא ממוצות שם.
אחד המקומות שיותר אהבתי לקפוץ אליהם, זו השמיכת פוך שלי. בן
אדם לא צריך הרבה בשביל להרגיש טוב. לפעמים הוא רק צריך לקפוץ
לשמיכה ולראות איך זה.
בסופו של דבר, אני חושבת שמהקפיצות בסגנון הזה, למדתי הכי
הרבה על עצמי.
קפצתי פעם גם לכפתור של הרדיו באוטו, אבל אלה מסוג הדברים
שאני מבטיחה לכם שגם אתם עושים לפעמים.
בגיל ההתבגרות, אני חושבת שלא הייתי אצל עצמי כמעט אף פעם. זה
היה כמו טיול של בחור או בחורה אחרי הצבא, שנמשך הרבה מאוד
זמן במקרה שלי. יצאתי לטיול של בערך ארבע שנים, שבמהלכו פשוט
קפצתי שוב ושוב, בלי לחזור.
תקופה מדהימה, באמת. ממליצה בחום.
קשה לי לפעמים להאמין כמה הייתי אמיצה בזמנו.
אני זוכרת שפעם אחת, הלכתי בטיילת, ופתאום חלף לידי תייר
צעיר, עם ראסטות ותיק ענק על הגב. בלי לחשוב פעמיים, לפני
שההזדמנות תחלוף, לקחתי את עצמי וקפצתי. היו לי שם כמה שבועות
משוגעים לחלוטין, גם אם אחר כך זה קצת נמאס.
החלפתי אותו באישה מטופחת שיצאה מחנות בכיכר המדינה. כנראה
שהייתי צריכה איזו קונטרה חומרית.
אחרי אותו מסע, חשבתי שאולי כדאי שאני ארגע קצת מהקפיצות ואקח
הפסקה.
ניסיתי לחזור לעצמי, להתרגל מחדש למה שהוא כביכול הסביבה
המוכרת שלי.
תוך יומיים בבית כבר הרגשתי חסרת מנוחה, ואחרי הלילה השלישי,
פחדתי שאני אפגע בעצמי אם אני לא אמצא מישהו לקפוץ אליו.
עוד באותו הבוקר קפצתי לרוית. הייתי צריכה מישהי כמוה. בחורה
יפה ורגועה, עם חבר מדהים.
עם רוית הכל התחיל טוב, אבל אז התפתח אצלה איזשהו מתח, שהתחיל
עם המשפחה שלה, והמשיך גם לחבר שלה. זה היה הסימן שלי לחתוך.
בשלב הזה התחילו להתרוצץ אצלי בראש המחשבות הראשונות על
"הקפיצה האחרונה".
לא ברור איך הרעיון הזה הבשיל. אני חושבת שאחרי כל הקפיצות
האלה, פשוט התבגרתי. הבנתי שמה שאני צריכה זו יציבות, ושלא כל
אחד יוכל לספק לי אותה.
חשבתי על כל הקפיצות שעברתי. קפיצות לכל מני אנשים חסרי
שורשים, וקפיצות לאנשים שכביכול יש להם הכל. אף קפיצה לא
הרגישה בטוחה בעייני. לא היה שם באמת שקט, וזה מה שהבנתי שאני
צריכה. שקט.
בסוף מצאתי אותו אצל רחל.
כל החיים שלי, רחל גרה שתי קומות מעליי. אישה זקנה, אלמנה,
שמגדלת עציצים עם צמחי תבלין באדנית במטבח, ומציירת בסטודיו
קטן שהיא הקימה לעצמה בחדר האורחים.
קפצתי אליה, ותוך יומיים, ידעתי שזה זה.
כל יום אצלה עבר בנירוונה של נחת. ציירתי, נמנמתי מול החדשות,
שמעתי מוזיקה קלאסית, בישלתי. לא חסר לי דבר.
מצאתי את עצמי, מצאתי את הקפיצה האחרונה שלי.
אחרי כמה חודשים הביאו אותי לפה.
סתם ככה, עקרו אותי החוצה, ועוד שמו אותי במקום שבו אני אקפוץ
מהגג לפני שאני אקפוץ בו למישהו אחר. מהיום הראשון הם התחילו
להציק עם אינסוף שאלות, ואני, אני מעולם לא דברתי עם אף אחד
על הקפיצות. מהר מאוד הבנתי שאם אני לא אתחיל לדבר, לא יהיה
לי שום סיכוי לצאת מפה ולקפוץ שוב.
אז התחלתי.
ספרתי להם פחות או יותר את מה שספרתי לכם כאן, והם ישבו
והנהנו ורשמו וביקשו ממני להרחיב ולספר כמה שיותר.
כנראה שעשיתי עבודה טובה, כי מאז, הם הספיקו להבין בדיוק למה
אני קופצת.
יש להם תיאוריה מורכבת, עם תרשימים וסיכומים וכל מני מונחים
שמעולם לא שמעתי עליהם, שאמורים לפרוס תמונת מצב מקצועית
שמסבירה בדיוק מה גורם לי לקפוץ.
אני אישית, לא מייחסת לתיאוריה הזו שום חשיבות. "לא שואלים
למה קופצים", זוכרים?
במקביל הם גם פיתחו איזו תוכנית, שעם הזמן אמורה לגרום לי
להפסיק לרצות לקפוץ.
בטח כבר הבנתם, שאין שום סיבה שזה יקרה. טוב לי עם הקפיצות.
מבחינתי, יש לי מזל שבכלל יש לי את היכולת הזו. שום דבר בחיים
שלי לא פתח לי כל כך הרבה דלתות, לכל כך הרבה עולמות.
והדלת האחרונה? היא עוד מחכה לי, מעבר למקום הזה. גם אם במקום
רחל יבוא מישהו אחר.
בינתים אני כאן, בתוך עצמי, מחכה בסבלנות.
וזהו. זה פחות או יותר הסיפור כולו.
עכשיו אני אקפוץ לחדר אוכל. אחרי החדשות נתמודד עם בן שמאי.