יש סוג אחד של כאב, חד וחודר, כזה שכמעט אי אפשר להסביר
במילים, שמחלחל לנשמה ומשתק כל חלק בגוף, רק הלב מדמם וכואב...
כאב הפרידה.
רגע אחד אתה מאושר, החיים יפים, אפילו (ואולי במיוחד) כשגשם
בחוץ, הכול ורוד לך ונפלא. אתה בטוח שאתה מחזיק את העולם בכף
ידך, אתה מחייך אל חיים והם מחייכים אלייך בחזרה.  וברגע אחד,
בחלקיק שנייה- הכול נלקח ממך. האושר, שמחת החיים, החיוך, הרצון
והיכולת לזוז. הלב ממשיך לפעום, אבל המוח והגוף משותקים (או
שמא זה להיפך?) ולא, אין לך את הפריבילגיות כצמח, הכאב חד
וברור. אין ספק לרגע, כואב, כל כך כואב.
אכן, הדבר היחיד אשר משתווה לגודלה של האהבה הוא גודלו העצום
של הכאב המגיע בסופה.
ופתאום- לבד. ים של בדידות עוטף אותך, סוחף אותך למערבולותיו,
אתה שוקע. משפחה וחברים מתאספים סביבך, יושבים ומנחמים, כמו
בשבעה. מחפשים את המילים הנכונות, אך ניסיונותיהם אינם משפרים
את ההרגשה ולא מפיגים, אף לא במעט, את הכאב והבדידות אשר
ממלאים את כולך.
אתה שוגה בחלומות, אולי מושא האהבה עוד תחזור, אך צליל טריקת
הדלת בלכתה עוד מהדהד בראשך וקול קטן לוחש לך שזה אבוד. ובעולם
שלך, השמש אינה זורחת והציפורים מסרבות לשיר.
כמו אדם אהוב שהלך לעולמו ומשאיר אחריו חלל ריק וכאב אין קץ,
אתה מרגיש שזהו קיצך.
אתה יכול לומר לעצמך שיהיה בסדר, אתה תתגבר, אחרים יכולים
לנסות לנחם בקלישאות עד אינסוף- אך בתוך תוכך אתה יודע, אין
תרופה לכאב הזה.  אין משכיחי כאבים, אלכוהול, סמים או להתעורר
לצד זרה מזדמנת, או אקסית זמינה, לא ישכיחו את הכאב, אף לא
במעט.   רק לשמוע את קולה, רק עוד פעם אחת, שתגיד שהיא
אוהבת...
הבדידות חונקת אותך כמו שמיכת צמר ביום קיץ לוהט, הדמעות
חונקות את הגרון, הכאב הבלתי נסבל של הפרידה. החושים מטשטשים
ואתה כבר לא בטוח אם זה לא היה רק חלום, חשבת שהיא "האחת"
ועכשיו היא איננה...כיצד להמשיך הלאה? כיצד תוכל להמשיך בדרכך,
בלעדיה?
אתה מבטיח הבטחות, הסכמים בינך לבין...? "אם היא רק תתקשר עוד
פעם אחת..." משנן שוב ושוב "אם לא היא, אז אף אחת" ומבטיח לא
להתאהב שוב לעולם. והימים עוברים והכאב נשאר, עד ש.....
עד שיום אחד אתה מתעורר בבוקר והשמש זורחת, הציפורים שרות ועל
פנייך משתקף במראה חצי- חיוך, האם זו התחלה חדשה? ולאט לאט הוא
שוכך, הכאב, כאב הפרידה.