הוא תמיד היה עונה להם את אותה תשובה.  אותו משפט בדיוק.
באותו מבטא, את אותן שתי מילים פשוטות.  "אין לדעת", הוא היה
אומר להם, "אין לדעת".  זאת היתה תשובה פשוטה, אולי אפילו
סתמית או משעממת, אבל זה לא הפריע לו לדחוף את צמד המילים הללו
לכל הזדמנות בה זה התאים, וגם כשזה לא ממש התאים.

רוב האנשים פירשו את ההתנהגות הזו כסנוביות.  אחרים אמרו עליו
שהוא פשוט אפאתי לסביבה, שהוא אדיש, ושלא אכפת לו מאנשים
אחרים.  אבל בעצם, הוא לא היה אף אחד מהדברים הללו.  הוא אפילו
היה די ההפך מזה.  זאת אומרת, זה לא שהוא היה סנוב, אלא שסתם
הרבה פעמים היה נראה לו מיותר לפתח שיחה עם מישהו.  וזה לא
שהוא היה אפאתי, אלא פשוט שהוא היה חושב יותר מדי, ועושה קצת
פחות.  וזה גם לא שלא היה אכפת לו, להפך, בדרך כלל היה יותר
מדי אכפת לו, רק שהוא לא כל כך ידע איך להראות את זה, במיוחד
לאנשים שהוא אהב.  ולכן, נדמה היה לו שהדרך הכי קלה והכי נוחה
לצאת "בסדר" עם כולם היתה אי הידיעה.  או שאולי יותר מדויק
לומר אי ההחלטה.

הזמן עבר לו לאיטו, וככל שגדל, הוא החל מעט להשתנות ולהיפתח.
לעולם לא אשכח את אותו ערב בו שוחחנו, נינוחים ורוויי אלכוהול,
כשאנו ישובים על ספסלי העץ הכהים והמוכרים.  הוא היה שונה מעט
באותו ערב.  יותר שקט, יותר רגוע, אך עם זאת גם נסער ומהורהר.
באותו ערב הקפדתי לשתוק, הוא לא מרבה לשוחח בדרך כלל, כך שלא
רציתי לגרום לו להרגיש שלא בנוח, ולכן רק נשענתי לאחור ונהניתי
מחומו המלטף של התנור שהיה מוצב על הקיר הנגדי.  אך בעודנו
שואפים מלוא ריאותינו את העשן הסמיך ששרר באוויר, שבר הוא את
הדממה.

"מה שמרגיע אותי הוא לא אי הידיעה, או חוסר ההחלטה," פתח בעודו
מניח את כוס הבירה על השולחן, "אלא הציפייה והתקווה לעתיד".

"הציפייה שגורמת חוסר ההחלטה, והביטחון שבהעדר ההחלטה, הם אלו
שמעניקים לך את הכוח והתקווה להמשיך."  אמר בעודו יורק מפיו
חרצן של זית, ומיד מכניס זית חדש במקומו.

"הביטחון המדומה שבאי המעשה, הוא החסינות מאכזבה."  סיים כשהוא
מרוקן את שארית הכוס לתוך גרונו, מניח אותה חזרה במקומה, נשען
אחורה, ופולט אנחה שקטה.  כנראה אנחה של שביעות רצון, אך ייתכן
והיתה זו אנחה של עייפות, מהולה בקצת ייאוש.

חורפים רבים חלפו מאז אותו ערב קר ומעושן.  שנים רבות אותן
הקדשתי לחיטוט עצמי וחשיפה למודת כאבים לקצותיו של גבול
היכולת.  שנים של תמימות, שנים של כאב, שנים של ייאוש שחור ושל
תקווה מחודשת.  אך מעל לכל, היו אלו שנים של התבגרות.  באותם
שנים, הקדשתי מחשבה רבה לשיחתנו מאותו ערב חורפי, יגע ומתנדנד.
ולמרות הנבירה והפשפוש מעל, בין, ומתחת למילים, אינני בטוח כי
גם היום מצליח אני להבין בדיוק את כוונתו.  ואולי זאת היתה
כוונתו עוד מההתחלה, אולי זהו הקסם שבאי הידיעה - חוסר
הוודאות.

והחורפים המשיכו לחלוף ביעף.  אחד אחרי השני, באים והולכים בזה
אחר זה, כפרות מגושמות המובלות אל תוך מכון החליבה, נותנות את
תרומתן, ושבות באיטיות אל מקומן בחצר, רק כדי לשוב ולהיחלב גם
מחר, ומחרתיים, ובכל שארית הימים שיבואו בעתיד, עד אשר יתמזל
מזלן והן יסיימו את חייהם הצנועים בתור המנה העיקרית של ערב
יום שישי.  החורפים חולפים וחולפים, אך הוא איננו עוד.  לשווא
הקדשתי רבים מהם להתחקות נואשת אחר עקבותיו.

במהלך מסעותיי פגשתי אי אלו הטוענים כי הוא מאושפז באיזה בית
משוגעים נידח, כלוא בתוך מוסד חולה רוח בו הרופאים דוחפים לו
ללא הרף כדורי הרגעה ותרופות משונות, וחסר כל יכולת לתקשר עם
העולם החיצון.  פגשתי גם באלו שמתעקשים כי הוא בטח יצא לו
לאיזה מסע במקום רחוק ומסתורי כמו הודו, או אולי לאיזו חופשה
ארוכה במקום שקט ואקזוטי כמו סקוטלנד.  או אולי אפילו סתם
ביקור שגרתי וסולידי במקום כמו לונדון.  וישנם גם את אלו,
שחושבים שהוא פשוט יום אחד עזב את הכל, קם בקלילות מפתיעה
ממקומו, ויצא להסתובב לו בעולם בחוסר וודאות, כשהוא נע הלוך
ושוב בחיפוש עיקש ומתמיד אחר מציאות אחרת, טובה יותר.

ואני, אני חושב שהוא פשוט נעלם.  כן, כן, לדעתי יום אחד הוא
פשוט סתם נעלם.  אך ישנם ימים שבהם כמו פעם, לפני הרבה מאוד
חורפים, לפני הרבה כאב, בדידות, וייאוש שחור, אני חוזר בהליכה
עייפה ואיטית מן העבודה, ומשתרע באנחה של סיפוק על הדשא הלח
והירוק.  בימים כאלו, אם שוכבים מספיק בשקט, אפשר לפעמים לשמוע
את הרוח הקרירה לוחשת בקול מוכר:

"אין לדעת,
אפילו אין לצפות,
יש לנוע, לנוע!".

ובכל זאת, למרות כל הרוח, השקט, הסיפוק, והתקווה המחודשת, אני
עדיין משוכנע שהוא פשוט סתם נעלם.  אך אי שם, עמוק עמוק בתוך
הסערה המשתוללת שבים הרגשות האין סופי שלי, חבוי גל אחד קטן
ששומר חזק על התקווה.  התקווה החלשה אך התמידית, שכשאשוב יום
אחד מן העבודה, מושך באדישות רגל אחרי רגל עייפה, ואגש לשבת
לבדי על הדשא הדוקר, הוא יחכה לי שם, כהרגלו מימים עברו.
ימתין לי שם עם מבט ילדותי ותמים על פניו המחייכות, כשהוא לבוש
במכנסי העבודה המלוכלכים והדהויים שלו, בחולצת הפסים הישנה
והמרופטת, ובמגפיים השחורים והגדולים.

ואולי, אולי זה לעולם לא יקרה.  אולי הוא באמת פשוט סתם נעלם.
ואולי לא, אחרי הכל, אולי בעצם אני הוא זה שנעלם.  אין לדעת...