הרוח חובטת בנדנדות,
ומעיפה אותן לכל כיוון.
פעם למטה פעם למעלה,
העיקר שלא יעצרו.

הוא שוכב על רצפת האספלט הדוקרנית,
לא מתוך רצון.
לוקח נשימה עמוקה
בין הינף יד לבעיטה הבאה.

והזמן עומד מלכת,
במקרה שלו שוכב.

הגשם לא מסוגל לקרר במקצת
את החום שהתלהט באוויר.
הקהל כבר נאסף, כמו דבורה לפרח.
הם מתבוננים  בהצגה הכי טובה בעיר,
וזה אפילו לא עולה להם כסף.

מבט אחד בעין מאפשר להבחין
בלב קטן ובסרעפת שעולה ויורדת
לפי קצב החליל.
אך, השריר החזק ביותר
שואב את כוחו מהסביבה.

הבריון חובט במסכן הקטן
וזורק את מחשבותיו לכל עבר
פעם למעלה פעם למטה,
העיקר שהתשואות לא יפסקו.