פעם, בשיעוריי ספורט הייתי מדמיין אותך מחכה לי בסוף המסלול,
כדי שיהיה לי הכוח להגיע עד הסוף. לעבור עוד ועוד מטרים.
הייתי חושב לעצמי שאם אני מגיע לסוף המסלול אתה תתן לי נשיקה
או חיבוק.... ותעודד אותי.
אבל אתה כבר לא שם. ואין מי שיתן לי את הנשיקה הדמיונית הזאת.
ואין לי בשביל מה לרוץ.
כבר לא רץ. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.