במבה במורד הגרון והאוזניות מכאיבות מרוב עוצמה.
כולם שומעים איתי את האצבעות העדינות של דודו טסה ואני בדממה.
מילים מתוקות ואמיתיות של אחד מהשכונה שלא מאכזב גם אם חסר כל.
לא מאכזב.
האכזבה הרסנית ומורגשת הכי הכי במקום האהוב עליי באוטובוס. בו
כל הניגודים מתאחדים לניגוד ענקי וקשה, אחד כזה שיושב על החזה.
אנחנו שונים, זה הכל. זה רק עיתוי גרוע שהכרנו ככה, בתקופה קשה
כמו שהייתה, שנפלתי לרגלייך, שהרווחת את אהבתי מבלי לעשות דבר.
עכשיו כשחושבים על זה, המקום ההוא באוטובוס, זה המקום שאני הכי
אוהבת. הוא גבוה ולידו החלון הענקי ולפעמים זה מרגיש כמו לשלוט
על החיים שלך לרגע. עד שאתה מבין וזה מכה בך, שזה מקום רוחני
כזה שאתה רוצה להיות בו ואתה בכלל לא שם.
אז משלשום אני מפסיקה להתקשר ומפסיקה לחפש אחריך. אני משאירה
את החסרונות שלך מאחוריי ואאלץ לוותר גם על יתרונות המעטים
שלך.
האחד צלח באהבה ונכשל בהיגיון.
סבב עולמו של השני על חוקי האדמה ושכח מה היא תשוקה.
השלישי, כנראה עוד ממתין שאפקח את עניי ואחפש טוב יותר.
היי אתה... קח עיתון, יש לי הרגשה שזה ייקח עוד רגע מזמנך. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.