פרולוג

אני רוצה למות.
אבל לא אכפת לי להישאר בחיים.
אם אני חייב, אז אין מה לעשות.
אבל אני עדיין רוצה למות.
מה יש לו לאדם, אם לא את עצמו ?
הרי זה ברור יש לו רק את עצמו, אז אני שואל למה להישאר בחיים?
למי ? אני כבר בן 29 ואני עדיין לבד, מוזר, לא?
אני מכיר אנשים שהתחתנו כבר בגיל 24 והם עכשיו עם 3 ילדים.
זה לא אומר שאני רוצה להתחתן.
זה אומר שאני לא רוצה להיות לבד, הרי יש לי רק את עצמי ואת
אמא, ואת אבא, ואת אח שלי מוטי שהוא האח הקטן והמוצלח של
המשפחה, אני האח גדול שאמור לתת דוגמא לאחי הקטן, אבל כמובן
שאת כל החרא אני יאכל כדי שהנעליים שלו לא יצטרכו להתלכלך.
מוטי הוא בן 24 והוא נשוי לאשתו קרן, עוד אחת שהעולם פינק אותה
בלי שום סיבה.
גם אותי פינקו, אבל את מוטי יותר, תמיד אותו אהבו, תמיד אמרו
לו שהוא רוקד הכי יפה ביום שישי כשעושים את המופע להורים אחרי
הקידוש.
תמיד קנו לו את הצעצועים הכי טובים, הכי יקרים, הכי חדשים
ובזמן שמוטי היה הולך לו ברחוב עם מכונית עם השלט, אני הייתי
הולך עם נעלי הבית של סבא, שהיה נועל אותם במיוחד בימי שישי,
כי הרי סבא רבי ישראל, שעל שמו אני קרוי, היה דתי וצריך לכבד
אותו.
אבל אני סתמתי את הפה, חבל לעשות יותר מידי רעש, כי הרי מה יש
לנו בעולם הזה חוץ מאת את עצמנו, אז עדיף היה שאני אספוג את
הכול, וינסה להבין.
עד היום אני לא מבין.עד היום.
אני בסך הכול נוזל הייאוש של החברה כולה.
טיפות-טיפות של דיכאון זמני שמתבטא בחוסר רצון לחיים, בחוסר
חיים.
אז כבר עדיף למות.
כי מה אני בעולם הזה? עוד אלי דניאלי שזה חרוז וזה אחלה שם
שאפשר לצחוק עליו כשאתה ילד בכיתה ד'2 ביסודי.

"אלי, אלי, אלי דניאלי, הוא דומה לקקי ודומה לפיפי..."

אבל מי יזכור את כיתה ד' שכל שנייה שם עברה כמו נצח שלם של רוע
וניסיון חסר הצלחה לחפש לי אהבה של כיתה ד'.
אהבה שהיא לא באמת אהבה, הכול התבסס על אלי+שני=אהבה לנצח
נצחים.
שני הייתה אהבת חיי בכיתה ד', אבל למה שמישהי כמו שני תרצה
אותי?
אבל מי יזכור את כיתה ד'.
אז אתה מסתכל במראה אחרי המקלחת, מסתכל ומנסה לראות ולא רואה
שום דבר, בסך הכול בן אדם עייף, עם זיפים, וכאב ראש ענקי
מאתמול.
מי אני בכלל?
בסך הכול אלי דניאלי.
אם חושבים על זה, זה לא הרבה בכלל, וזה בעצם כלום, אבל עדיין
מי זה אלי דניאלי?
כל חיי שאלתי את השאלה הזאת. ולא שאני בן 65 ואני נמצא עכשיו
על ערש דווי ואני מספר לנכדיי על היום הראשון שבו הכרתי את
הסבתא שלהם, כדי שלפני שאני ימות הם ידעו קצת על הסבא הזקן
שלהם שכל חייו שאל מיהו, אני בסך הכול בן 29, מטר 79, עם
עיניים שחורות, מחפש אותך לקשר רציני.
אז עדיף כבר למות ,לא?
או לחכות שהיא תתקשר, אני לא יודע מי בדיוק תתקשר אבל אני
עדיין מחכה, אולי מתישהו היא תיזכר בי, אני עדיין לא יודע מי,
אבל אולי.
כל העולם מתבסס על המילה "אולי", אולי אנחנו נחיה חיים טובים,
מלאי כסף, אושר ואהבה שכל בוקר היא תעיר אותך עם breakfast
למיטה. ואולי כל יום יראה כמו אתמול.
ככה אני חי את החיים שלי שכל יום שעובר אני מנסה למצוא לי שגרה
חדשה ועדיין לא מוצא.
כל בוקר אותו בוקר.
ככה זה גם בצהריים ובלילות. אז אם הייתי מסכם את החיים שלי, לא
הייתי צריך יותר מפיסה אחת קטנה של נייר, כי הרי כל בוקר הוא
אותו בוקר.
קם, מתקלח, מצחצח שיניים, מעשן סיגריה וקורא את עיתון היום של
אתמול, שותה קפה.
כל בוקר אותו קפה.
אותה פעולת הכנה של הקפה, מוציא את הספל, פותח את המגירה,
מוציא כפית, שם שתי כפיות קפה וכפית אחת של סוכר, ובאותו הרגע
המים רותחים, אני שופך את הקפה אל תוך הספל ובדיוק בשלוק
האחרון אני מסתכל על השעון כדי לבדוק שאני לא מאחר לעבודה.
כל בוקר אותו קפה.
לאחר שאני נועל את הנעליים של אותו היום, אני יורד במדרגות
ובדיוק באותו הזמן אני רואה את שרה השכנה הזקנה, ואומר לה
שלום. כל בוקר היא שמה את אותו הבושם, ככה כבר 3 שנים,
את אותו הבושם.
אותו בושם שהייתה לחברה של רוני, החבר היחידי שמקבל אותי עם כל
השטויות שלי. זה פשוט עוד ניסיון נואש של האדם להיות משהו שהוא
לא. גברת שרה השכנה הזקנה היא לא צעירה, אז למה היא שמה בושם
של ילדה בת 22 ושפתון זול בצבע אדום שנמרח יתר על המידה על
שפתיה היבשות?
לאחר שגברת שרה השכנה הזקנה אומרת לי את השלום הקבוע אני נכנס
למכונית שלי ונוסע לעבודה.
כל בוקר אותו פקק.
ומתישהו כבר מתרגלים וככה כולם, אם במקרה יש צפצוף מאחת
המכוניות, כולם מבינים שזה אחד החדשים שעברו אלינו, אל הכביש.
מגיע לעבודה באיחור של 5 דקות ועשרים שניות, ומייד מתחילה
מתקפת ההודעות הבלתי פוסקות מפי המזכירה שלי רותי שכבר שנתיים
שהיא פרודה מהחבר שלה, והיא מרגישה שהוא עדיין חסר לה.
"התקשר מיכאל וביקש שתחזור אליו במהרה עם ההצעה החדשה שלך
לקמפיין שלו, התקשרה גם לילי ואמרה שאם תוך 24 שעות אתה לא
סוגר איתה עסקה היא עוברת לחברה אחרת, התקשרה גם אמא שלך
וביקשה שלא תשכח לזכור שיש לך שני הורים ואחד מהם הוא חולה
סכרת וכבר שבועיים שהיא מרגישה שלחץ הדם שלה לא בסדר, וגם חיפש
אותך רוני ואמר שהיום בערב הוא מחכה לך במקום הקבוע, זהו, אתה
צריך משהו חוץ מזה ? "
ואני עונה בנהימה הרגילה שלי שאומרת שהכול בסדר ושרק תעזוב
אותי בשקט.
כבר בשעה חמש ועשרים אחרי הצהריים אני אוכל אצל "אצל מקסים"
המסעדה השכונתית, שכל יום יש לו מבצע חדש ובעל הבית השתגע, כבר
20 שנה שהוא השתגע, איך הוא מצליח עוד לעבוד אני לא יודע, מה
שאני יודע רק שזה מקום זול וטעים, עם אוכל של בית, כי מי יכין
לי את האוכל בבית שלי? החברה שלי?
לאחר שאני מנגב את הפה מהחומוס, כלומר את החומוס מהפה אני חוזר
הביתה, למחשב שלי. כל החיים שלי כתובים שמה, לא שיש הרבה אבל
הכול. הכול.
כשאני מסיים לכתוב אני הולך לפאב שמה מחכה לי רוני החבר היחידי
שלי, גם לו אין בדיוק חברה אבל כל יום יש לו מישהי אחרת. הוא
יותר אידיוט ממני והוא מצליח, אני לא יודע בדיוק איך אבל אני
מפרגן לו, אני ממש לא מקנא בו כי אני יודע בדיוק איפה אני נמצא
מבחינת הסטאטוס שלי, כי הרי אני חתיך, עם מבנה גוף טוב, דובר 5
שפות ובעיקר אני חמוד.
בכלל מה זה אומר חמוד? כשבחורה קוראת לי חמוד אני אף פעם לא
מבין את המשמעות, כי הרי תתנו לי שקל על כל פעם שבחורה קראה לי
חמוד, והיום הייתי מיליונר ואולי אז הייתה לי מישהי, אבל למה
שמישהו ייתן לי שקל על כל פעם שבחורה קראה לי חמוד?
המשמעות האמיתית של חמוד זה בעצם טמבל, כן חמוד שווה טמבל,
כשבחורה אומרת לך:
"שמע אתה חמוד, אבל עכשיו אני לא כל כך פנויה לקשר רציני"
היא בעצם אומרת לך:
"אתה טמבל"
כי לא נעים לה להגיד את זה, אז עדיף לקרוא לי חמוד.
ובעצם כל שקל שהיה אמור להיות לי היום זה בגלל היותי טמבל,
וההורים שלי חינכו אותי ללמוד כל הזמן, כי אם אהיה חכם אז יהיה
לי המון כסף כשאהיה גדול, אבל נחשו מה, אני טמבל ואני עדיין
מיליונר, אבל למה שמישהו ייתן לי שקל על כל פעם שבחורה קוראת
לי חמוד?
אז ככה.
החיים שלי לא משתנים יותר מידי, בעיקרון אני לבד רוב הזמן, לא
עושה משהו מיוחד חוץ מלהביט על המראה ולראות את האיש הזקן עם
העיניים המלאות בסבל שטומן בחובו דיכאון מופרז,
שוב לבד.
אז ככה.
אז עדיף כבר למות, לא?