יום אחד היא הגיעה בגופיה, היה אז שיעור התעמלות.
אנחנו הבנים בחצי המגרש, והם הבנות בצד השני שלו.
היא כמו תמיד, היתה בצד, ישבה על המדרגה הנמוכה שהיתה בצידו של
המגרש.
אני רץ, מבט לשוער,מבט לקובי שהיה עם הכדור ומבט אליה.
מנסה להבין למה היא כזאת רחוקה,שונה...
שער שחור חלק אסוף תמיד בקוקו צמוד.
עיניה כחולות כמו היום וקרות כמו השלג.
עור לבן, נקי...
יופי חבוי שהיא לא מראה לאיש.
היא הגיע לבית סיפרנו לפני שנה בדיוק.
לא מדברת הרבה, לא מנסה להשתייך.
אפילו בכל יום שישי שאנו קובעים שעה להיפגש בעיר, לראות סרט,
לצאת למסיבה,
היא תמיד בצד... כאילו לא שמעה.

מיד אחרי השיעור, בהפסקה, החלטתי לשים סוף לתעלומה.
עקבתי אחריה.
לאחר כמה דקות הבחנתי שהיא פוסעת לכוון המקלטים, הלכתי אחריה,
מבלי שהיא תבחין.
היא הגיעה לצד האחורי של בית הספר, עברה את המקלט הראשי
והתיישבה מאחורי עץ הברוש שהיה שם.
מתוך התיק היא הוציאה יומן קטן, התיישבה והחלה לכתוב.
מה היא כותבת שאלתי את עצמי?
הילדה הזאת מוזרה לי יותר מאי פעם.
התקדמתי אליה מבלי שתבחין, עמדתי כל כך קרוב אליה אך היא לא
ראתה...
לפתע היא החלה לבכות, דמעה ועוד דמעה, לא יכולתי לעמוד שם יותר
מבלי לעשות כלום.
עמדתי מולה , כאשר הרימה את ראשה וראתה אותי שם, מיד סילקה את
הדמעות נעמדה על רגליה ושאלה
"מה אתה רוצה? למה עקבת אחרי?"
למה את בוכה? עניתי. זה הרבה יותר חשוב...
"תעזוב אותי" צעקה והחלה לרוץ...
ניסיתי לרוץ אחריה אך הבנתי שאין טעם, היא רוצה להיות לבד.

באותו הלילה ניסתי להירדם אך עיניה הגדולות מלאות הדמעות עלו
בראשי שוב ושוב.
המבט העצוב, הכואב...
איפה היועצים? כל העוזרים? למה אף אחד לא מתעניין, למה כולם
שותקים?!
השאלות עלו בראשי ולא הניחו לי להירדם.

כאשר נכנסתי לכיתה מבטי ישר הופנה למקום בו היא יושבת- היא לא
היתה.
חששתי.
איפה היא?
לא התיישבתי, הסתובבתי ויצאתי.
ברקע שמעתי את איתי קורה לי...
מלמל משהו על מבחן שיש היום, שום דבר לא עניין אותי.
ירדתי למזכירות וביקשתי את הכתובת שלה.
היא גרה כ10 דקות הליכה מבית הספר.
התחלתי ללכת, מנסה להבין למה היא כל כך חשובה לי? למה אני כל
כך דואג?


הגעתי לביתה, בית גדול, גינה רחבה.
איפה ההורים? יש לה הורים בכלל?
דפקתי בדלת וכעבור דקה בחור בן 22 בערך פתח לי את הדלת
"ואתה מי?" שאל.
"אני מחפש את  מיכל", אמרתי.
"היא לא נמצאת" אמר וטרק את הדלת..

החלתי לעשות סיבוב בגינה, הסתכלתי סביב, ניסתי לחפש רמזים,
משהו שיוביל  אותי לתשובה שאני מחפש.
לפתע שמעתי קול.
"אתה מחפש אותי?"
זאת היתה מיכל.
"אני יכול לדבר איתך מבלי שתברחי?"
"מה אתה רוצה" היא ענתה.
"להיות קרוב אליך, להבין למה את ככה, עצובה, קרה."
"מה זה מעניין אותך? שאלה. "אתה בכלל לא מכיר אותי!"
"אני רוצה להכיר".
"לא כדאי לך".
היא התקרבה לעברי, העניים שלה היו כל כך יפות,
הביטה בי ישר בעניי ואמרה:
"תראה אני מבינה שזה מעניין אותך, שבשביל כולם אני איזה סוד
שכולם רוצים לפצח, אבל אני באמת חושבת שכדאי שתלך , תעזוב אותי
לבדי..."
"זה באמת מה שאת רוצה?" אמרתי.
"כן". ענתה.
הסתובבתי והתחלתי ללכת...
"עילי?" היא קראה.
"כן?" עניתי.
"תודה".
זאת היתה הפעם הראשונה שראית אותה מחייכת.
אומנם חיוך של פחות משניה, אבל חיוך זה חיוך.
בדרכי הביתה ידעתי שאת הצעד הראשון עשיתי.
אני לא אוותר, אמשיך להילחם עד שתהייה  מוכנה להיפתח בפני.

עברו כמעט חודשיים, ולאט לאט אני מצליח להתקרב אליה יותר
ויותר.
לפני שבועיים היא אפילו הסכימה שאלווה אותה לביתה ומאז זה
נהייה מנהג קבוע.

אתמול קרה דבר מוזר.
לאחר שיעור התעלמות היא החליפה מגופיה לחולצה ארוכה יותר.
כאשר הרימה את ידה הבחנתי בסימן כחול על ביטנה.
הסתכלתי, סימן של מכה. חשבתי.
לא אמרתי כלום.

באותו היום הגעתי לביתה, היא לא ידעה שאני מגיע.
ושוב ראיתי אותה. יושבת ובוכה.
מיד כשראתה אותי רצה אלי, "חבק אותי" אמרה.
חיבקתי אותה ומבלי שהרגישה הרמתי מעט את חולצתה.
החלק התחתון של גבה היה חשוף .


שלושה סימנים כחולים היו שם.
"מיכל" אמרתי.
"תורידי את החולצה."
היא לא  הבינה, לקחה צעד אחורה ואמרה.
"לא ראית כלום" בבקשה.
"מיכל זה לא מצחיק" אמרתי.
"מאיפה הסימנים האלו? מה קורה פה?"
היא פרצה בבכי, עיניה התמלאו דמעות.
חיבקתי אותה בכל כוחי, אהבתי אותה, פחדתי לגלות את האמת.

היא הובילה אותי אל אחורי הבית.
הסתובבה והרימה את חולצתה.
גבה היה חשוף אלי.
כולו מלא במכות כחולות, שריטות.

היא ילדה מוכה.
"מיכל, מי אחראי לזה?" שאלתי.
"אתה מבטיח שלא תספר... אני מפחדת"
"זה יישאר בנינו" אמרתי.
"גל" אמרה.
"מי זה גל?" חבר?
"אחי הגדול", ענתה.
לפתע נזכרתי, אותו אחד שפתח לי אז את הדלת, שטרק לי אותה
בפרצוף.
"למה" שאלתי.
"בכל פעם כשהוא חוזר מהצבא, הוא חוזר עצבני.
מגיל קטן הוא היה אלים, אך מאז שהתגייס זה הלך והחמיר.
הוא צועק על ההורים שלי, רב עם כולם, אני הקורבן. בכל פעם
כשמשהו שאני עושה או אומרת לא מוצא חן בעיניו הוא מרביץ לי."
"וההורים שלך, איפה הם בכל הזמן הזה"?
"אימא שלי עובדת עד 9 בערב בכל יום, ואבא שלי כל הזמן נוסע,
אנחנו נפגשים לרב בסופי שבוע..."
אני יודעת שאם אני אתלונן אני הארוס לו את החיים, יוציאו אותו
מהצבא וסיכוי טוב שהוא יכנס לכלא.
אני לא רוצה שהוא יפגע"
"כמה זמן זה נמשך?" שאלתי.
קרוב לשנתיים. היא אמרה.

היא התקרבה אלי, ביקשה שזה יישאר בנינו, ואני הבטחתי.
לא יכולתי לעצור את עצמי, שפתי התקרבו לשפתיה,  מגע שפתיה היה
רך כל כך.
התנשקנו דקות ארוכות.
דקות שלא רציתי שיגמר לעולם!

לאחר מכן הבאתי אותה לביתי, ניסתי לשכנע אותה לספר להוריה.
הם ידעו מה לעשות.
לקח לי קצת זמן, אך בסוף היא הסכימה.

ביום ראשון לאחר סוף השבוע, כאשר נפגשנו אני ומיכל היא סיפרה
לי מה קרה.
היא עזרה אומץ וסיפרה לאמה.
אימא שלה חיבקה אותה וטענה שגם עליה גל הרים ידיים כמה פעמים.
הם הבינו שחייבים לעשות לזה סוף...
אך לא הצליחו להגיע לפתרון, כי למרות הכול גל יקר להם והם לא
רוצות שיגמור את חיו בכלא.

"מה עם לשלוח אותו לייעוץ?" שאלתי.
"הוא לא יסכים ללכת " היא ענתה.
"מיכל מתי הוא יוצא לבית?" שאלתי.
"בעוד יומיים" היא אמרה ואני שתקתי.


ביום שלישי חיכיתי לו בכניסה לשכונה,
כל כך כעסתי אליו, מנצל את העובדה שהוא חזק יותר בכדי לפגוע
בנשים חלשות ממנו.
אך החזקת את עצמי, למען מיכל.
שכנעתי אותו לבוא איתי לבית קפה הקרוב.
הסברתי לו את העובדות.
או שהוא פונה לייעוץ או שהוא נכנס לכלא.
הוא זה שבחור.

לאחר שבוע מיכל סיפרה לי שאחיה נכנס לקבוצת תמיכה, הוא מעצמו.
שמחתי בשבילה, אך לא התלהבתי יותר מידי, ניתן לזמן לעשות את
שלו.
המשכתי לעקוב אחרי הסיפור מקרוב.

קיום לאחר קרוב לשנה, אחיה כבר לא גר בבית.
הוא לקח את כל הסיפור ברצינות והחליט להתחיל את חיו מחדש,
לפי דבריה של מיכל הוא חזר בתשובה, כנראה מנסה לכפר על
עוונותיו , חשבתי.

מיכל ואני עדין ביחד, אוהבים אחד את השנייה יותר מאי פעם,
מה היה קורה אם לא הייתי מתערב? הכול היה נמשך כרגיל?
את זה אף פעם לא נדע.

העיקר שעכשיו היא מאושרת ושלווה.