יש שירים שלעולם לא
אפרסם.

צרובים על דף מצהיב
טמונים בתוך חריץ של לב.

לעיתים, הם סתורים במגירה, לא מודעים לעצמם כשיער תינוק שובב.
לעיתים ,כפותים כחיילים ממושמעים במסדר לפני הגרלת מספר מוות.

עשויים עסיסיים ונאים אני לועס אותם אט אט
מתענג על כל מגע דם שירי בחיכי ובולעם לקרבי.

מעכל אותם בנינוחות
בטני זורחת כשהם נעלמים לבלי שוב
לעיתים נדמה לי שאך מתי מעט ידעו אותם.

ואני?
אולי אפילו לא אני.