איפה החיוך הזה?
למה נגוז הוא ולא שב מאוחר יותר?
ישבתי, חיכיתי, רציתי לראות את זה.

תל אביב.
איפה החיוכים? איפה השלווה? איפה העיר הבינלאומית?

אומנות לשמה, הניע את ידיו בצורה מדהימה. שקטה, אך מדהימה.
פרנסה אך איפה בעצם החיים?

חדרים ארוכים של דאגה ועצב,
כמה שאני דואגת לו. לראות אך לא להראות, פנים מיוחדות, לבנות
מאופרות, מאופקות.

כל פעם שאני עוזבת, כל פעם שאני עוברת, כל פעם שאני שותקת, כל
פעם אוהבת, כל פעם שאני משקרת, כל שנייה שאני חולמת, כל רגע
שאני נוגעת.
עבר, איך לחזור דרכו. הבטחות שלעולם לא יקויימו.
ידידים שמתאהבים בלא חזרה... אהבות שלא יחזרו. כאב שלא יעבור.

חד מדי. לא אשכח. החיוך נעלם בלי מילה. דמעה חמה על גוף קר,
מת, שעזב ולא יחזור.
מסדרונות החשכה השקטות בוהות בליל ירח כחול. סוף קשה, סחרחורת
של ילדות שנשכחה.

אני זאת אני, אני זה לא אתה וגם לא את. אני זה לא אנחנו וגם לא
הם. אני זאת רק אני...
אני כבר לא יכולה לחייך בתל אביב, במקום שפעם תמיד היה נעים,
במקום שתמיד אפשר היה לברוח אליו כאשר הכל משתבש, במקום הכי
שפעם היה הכי חשוב. לאן החיוך נעלם? מדוע לא שב? האם לא יכול
הוא לאהוב אותי כפי שהבחור בסרט אוהב את הבחורה שלו?

החיוך הנעלם. לא שב. מסדרונות, אני זאת רק אני, חדרים, אומנות,
תל אביב, שלווה, חיוכים, עצב, בכי, גוף קר, פרנסה, חיים, עיר
שקטה, שקרים, חלומות, פנים מיוחדות, נגיעות, הבטחות, אהבות,
ירח כחול, ילדות שנשכחה, איפוק, כאב. מוות. סוף!