"ליאור, אל תקצר את הפאות! שיהיו ארוכות ומאחור תעשה מדורג,
אה... ותשאיר לי בלורית יפה וחלקה! טוב, מה לעשות שקו הנסיגה
אצלי התחיל מוקדם, אסור לי לפנטז שאני בראד פיט וונה בי לחצי
שעה?" עכשיו, תנסו לתרגם את זה לספרדית, או יודעים מה, בואו
לא ננסה לאתגר אתכם, לאנגלית, פשוט לאנגלית. מה אתם חושבים,
שכדאי לי ללכת לברליץ כמה שיותר מהר? אנשים, אני יודע אנגלית,
בדיוק כמוכם, אפילו יותר, ואם אתם חושבים שלא, אז תעזרו לי
אתם, איך אומרים באנגלית מדורג, פאות ובלורית? עד שתלכו
לאוקספורד תרשו לי בינתיים להמשיך.
אני בטוח שאני לא היחיד שנתקע עם האנגלית, אבל בעוד שבסופר או
בבנק אתה כבר מסתדר ועובר ומתקדם, הרי שאצל הספר זה כבר אופרה
אחרת לגמרי. התוצאות הן אחרות. נכון, השיער צומח ולא נורא,
בעוד שבועיים לא תרגיש והכל יגדל בחזרה, אבל תבינו בנות, גבר
מסתפר בממוצע אחת לחודש, אז אם התספורת לא מוצלחת, משמע כי
חצי חודש אנחנו מתהלכים כזומבים אומללים חסרי חוש אופנה ועם
חוסר שלמות עצמית לגבי השתקפותנו במראה.
ולשם מה כל ההקדמה? מן הסתם כבר שיערתם כי הגיעה העת לתספורת
חדשה, ואני בארץ חדשה, לא מכיר ספרים, שלא לדבר על כאלה שיהיו
גם טובים, אז ברגעים אלו של חוסר התמצאות, פשוט שואלים ועושים
סקר שוק בין החברים החדשים שהינם התושבים הוותיקים ומבררים על
זהותו והתמקמותו של ספר מוצלח. אז מסתבר שיש כאלה לא מעטים
אבל 35 דולר!!! לתספורת לגבר זה לא הגזמה, זה כבר ממש שוד.
ונמאס לי כבר לשמוע שנכון אני מוציא בדולרים אבל גם מרוויח
בדולרים אז זה לכאורה אמור להתאזן. אבל סליחה, 150 ש"ח
לתספורת, שאצל גבר זה להעביר את המכונה מסביב לראש וארבע דקות
להשתולל עם מספריים, זה כבר מוגזם. בשקלים, דולרים, פזו, איך
שתקראו את זה.
לאחר שאלות שנותרו ללא תשובות התחלתי לשוטט בלב דאון טאון
מיאמי וחיפשתי מספרה במסווה של טיול והיכרות עם הסביבה. בסופו
של דבר הגעתי לאיזו מספרה קובנית עם ארבע נשים מאופרות בקפידה
ויותר מכל כששיער ראשן צבוע בהצלחה יתרה. שאלתי באנגלית פשוטה
כמה עולה תספורת? 12 דולר הייתה התשובה ובמהרה כבר ישבתי עם
חלוק סביבי, מוכן ומזומן ל20- דקות של הירגעות ומנוחה
בזרועותיה של קובנית בשלה. משום מקום, ובהפתעה גמורה, יצא
בפתאומיות קשיש מאפיר שהיה בן 80, ייתכן שאפילו 90, עטוף
בחלוק לבן שהזכיר לי, אחים, בית משוגעים, ובירך אותי לשלום
בספרדית מדוברת ושאל איך אני אוהב? עכשיו, נכון שאני ספרדי,
מרוקאי אפילו, ואף נדגיש שמשני הצדדים בורכתי, אבל דבר אחד
אני לא תופס - מרוקו, זה בצפון אפריקה או בדרום אמריקה? למה
כולם פונים אליי בספרדית? תבינו, נכון, אולי אתם לא בטוחים
מאיפה אני ולמה לשייך אותי אבל עדיין זה ממש לא אומר שאני
לטיני. וייתכן שבשירים ובסיפורים המפורסמים המאהבים הלטינים
הם הכי טובים ואפילו מרוקאית גאה כזהבה בן שרה באחד מלהיטיה
הגדולים על רצונה במאהב לטיני שיאסוף אותה עם הלמבורגיני, אבל
זהבה, יש לי סוד בשבילך, באמריקה, הלטינים ממש לא נוסעים עם
למבורגיני, אם כבר הם נוסעים במשהו, אז זה באוטובוסים.
אותו ספר, מיגל שמו, מדבר בספרדית שוטפת ומסביר לי איך הוא
רואה בעיני רוחו את תספורתי החדשה (או לפחות זה מה שחשבתי
שהוא אומר), ואני, אני מרגיש שדו שיח של חירשים הולך ומתרקם
פה. לא הבנתי מילה והוא לא קולט את בורותי ואת חוסר
התעניינותי במה שידיו הולכות לעולל לראשי. בסופו של דבר עצרתי
הכול ועשיתי את הדרך הטובה ביותר שבה מסבירים משהו למישהו -
בידיים. לאחר הנהון של הסכמה מצידו התחלנו בתספורת שהפכה מ20-
דקות של מרגוע ללא פחות מ50- דקות של עינוי!
כבר אמרתי שקו הנסיגה התחיל אצלי מוקדם, ואני לא אבשלום בנו
של דויד שנודע במחלפות ראשו הארוכות שבסופו של דבר גם הביאו
למותו (מלכים א' נדמה לי). בסה"כ ביקשתי לקצר אולי סנטימטר,
מקסימום שניים, בשביל זה חמישים דקות? חשבתי שאני רוצה למות!
סבלנותי פקעה וכמעט התפרצתי בעברית רהוטה על הספר. ובסוף,
כשניקה את השערות בצינור אוויר (אל תבקשו ממני אפילו להסביר)
תחושת הקלה כל כך גדולה התהלכה בתוכי והרגשתי כמו תינוק שיונק
לראשונה משד אמו; הקלה, ישועה ותחושת רווחה. עצבני יצאתי
מהמספרה; נכון, הזול עולה ביוקר, וזה לא שהתספורת הייתה
גרועה, זה פשוט, שכגבר, מה אני כבר עושה למעני? איך אני מפנק
את עצמי? מכון כושר? זה כדי שיהיה שרירי בשבילכן. ריצות? על
כל גרם שומן אתן מעירות. גילוח? אתן אוהבות אותי חלק בפנים
ושלא אגרד לכן עם זיפים. תספורת? זה בגלל שאתן חולות על המראה
הקשוח. ואני לא מתחסד, גם אני נהנה מההשתקפות של עצמי במראה,
אבל תאמינו לי, כשאני מתנשף בכבדות אחרי ריצה ובקושי יכול
להניע את גופי אחרי עוד סט של דחיקה, הדבר האחרון שאני אומר
באותו רגע זה "ואוו אבי, איך אתה נראה טוב"; אני פשוט מקלל את
הבחורה הבאה שאיתה אני יוצא לפגישה ומקווה לפחות שהפעם גם יצא
לי משהו בתמורה.
לפני למעלה מעשור הגיעה לשידור בארץ סדרה שבהמשך נהפכה לתופעה
ולסממן מוביל של אותה תקופה. "נשואים פלוס" היא הייתה. כולנו
צפינו בעלילות המשפחה הדפוקה, לרוב צחקנו עליהם אבל בינינו,
ואני יודע שאולי זה נשמע קצת מזוכיסטי, אבל אפילו קצת קינאנו
בהם. באחד הפרקים היותר זכורים לי, הספר של אל נפטר ואל
וחבריו לא מצאו מנוחה. לא מהתדהמה על חברם שלבו נדם בלב
זרועותיה של נערה צעירה אלא מהעובדה שעכשיו צריך למצוא כוכב
חדש שידע בלי צורך להכביר במילים איך אנחנו אוהבים מאחור.
בכלל מערכת היחסים בין גבר לספר שלו היא כמו בין אישה
לפסיכולוג או בוא נהיה פחות דרמטיים, בין בחורה לחברתה הטובה.
אנחנו מכירים את החולשות, את הפגמים ואת המקומות שאנו
מעוניינים לטשטש, ואני מתכוון למפרצים, לקרחות ולשערות לבנות
שלמיטב בחורי ארצנו מבצבצים כבר עוד בעודם בשירותם הצבאי,
ובלי הרבה הסברים ועם המון סיפורים על זיונים, שרובם מומצאים,
אנחנו מתענגים בו בזמן שאנחנו עושים עוד פעולה קטנה ומינורית
וממש לא היסטרית, פשוט להסתפר. אז נכון, זה עלה לי רק 12 דולר
אבל הרי מה לימדו אותנו כל הדודות ואיזה משפט הינו מנטרה של
כל מוכרת בבוטיק יוקרתי שמציגה לראווה את פניניה ומנסה לתרץ
את המחיר המופקע? שבסופו של דבר "הזול עולה ביוקר", אז פה אתה
משלם על איכות ולא על זנות.
אין ברירה, נמשיך לשוטט ולחפש ספר, הרי יש 400 אלף ישראלים
בעיר, אחד חייב להיות ספר, שידע מה זה מדורג, באיזה אורך אני
אוהב את הפאות ושיחייך כשאומר לו להיזהר על הבלורית. ואפילו
אם יבקש 30 דולר בהתחלה לא אאסס לבקש איזו שהיא הנחה; הוא
ישראלי, הוא יזרוק איזה חבל הצלה והפעם לא אחכה עד הדקה
האחרונה, אפילו שיש לי עוד שלושה שבועות תמימים עד לתספורת
הבאה...