מסתכלת במראה ורואה את עצמי רק אחרת.
עייפה מהחיים אותם חייה
מהבדידות שמוצאת בכל פעם את דרך חזרה.
אני שבמראה מקומטת וחסרת הבעה
בעלת שפתיים סדוקות ועיניים דומעות.
אני מסתכלת על עצמי ואיני מבינה,
מנערת את ראשי ושוב מביטה.
איני מאמינה שזוהי אני
שנפשי שחוקה וגוססת מבדידות,
אך עיני מסרבות להסית מבט.

איבדתי את המודעות לעצמי
את ההבדל בין מציאות וחלום.
אני חייה בתוך פנטזיה בדוייה
מתחמקת מעצמי שלא מסכימה להעלם מעיניי.

אני לוקחת נשימה עמוקה
מתסכלת לעיני "אחותי התאומה" ומאמצת אותה אל ליבי.
רוצה להפסיק להתחמק ולהעלים מבט כפי שעשו לי בילדותי.
אני מנסה לאהוב אותה כפי שמגיע לה.
אני חובקת אותה בידיי,
מכניסה אותה אל תוך ליבי.
חשה אותה, את כאבה ובדידותה,
נותנת לה מקום,
במטרה לרפא אותה מהעבר המכה שוב ושוב בעורפה
בכדי לבנות אותה מחדש ובכך, גם את עצמי...