והאמת שזה הרבה יותר כיף מכל מסלול. הם מטפסים עכשיו ומזיעים,
מוקפים במים ובצוקים. בקושי רואים את הנוף מרוב שמסתכלים על
הקרקע, נזהרים לא ליפול, לא להחליק. אבל אני? אני פה, באוויר
הפתוח, מוקפת בנוף הכי יפה שאפשר. מסביבי מתנשאים הרים עצומים,
חומים, מדבריים, חותכים כנגד השמיים הכחולים, הנקיים מעננים.
השמש מחממת אותי ובצל נושבת רוח קרירה. מולי משתרע האגם המלוח
הזה, טורקיזי וחלק, למעט מעט קצף לבן של גלים. אבנים קטנות
מציקות לי מתחת למצע של המגבת הדקה, אבל זה לא באמת מפריע, לא
מול כל השקט הנהדר הזה. באוזניות מתנגנת מוסיקה יפנית, הספר
הוא פנטזיה איכותית. מי צריך יותר מזה?
יש אנשים שבורחים רחוק - להודו, לתאילנד, לדרום אמריקה. אבל
בשביל מה הם בורחים? בדיוק בשביל השלווה שאפשר למצוא כאן, קרוב
כל כך.
אי אפשר לתאר את ההרגשה במילים. זה כל כך חיוור לעומת המציאות.
כל השקט הזה, הפסטורליה, השלווה. כל החושים שלך מתחדדים - אתה
מוקף קולות של ציפורים וחרקים, מאזין לרחש הגלים ומריח את הריח
המלוח שלהם. האדמה קשה וסלעית תחתיך, ואתה מרגיש כל פיסה
מהקרקע. הרוח מנשבת קצת, קרירה, ועורך מצטמרר. השמש מחממת את
גבך. הצבעים הבוהקים של המדבר מסנוורים אותך - חום של ההרים
הגבוהים, צהוב של האדמה החולית, טורקיז של המים וכחול של
השמיים. התחושה הזאת... שאתה כל כך פצפון לעומת הטבע האדיר
הזה. שבא לך לקום ולצעוק, ולדעת שהצעקה תהדהד עוד ועוד בשקט
הנצחי של המדבר... כל מה שאתה רוצה לעשות זה רק להמשיך להביט
במים ובהרים... לא לאכול, לא לשתות, לא להזדיין. רק לשבת
ולהביט, כמו מהופנט, ביופי המופלא הזה.

הלוואי שהיית שם איתי.