צוק.ארבע מאות מטרים מעל המדברית שמתחת.נפילה מפה זו חבטה
בפרצוף,
      סטירה בלחי,
                       סתירה בחיים.

פשוט ליפול.

ניסוי בסיסי בפיזיקה,ניסיון אחרון בחיים- 400 מטרים של אושר
עילאי ולסיים בעצם את הכל.זה קורה לכל אחד לפעמים.
זה פשוט ליפול.
ולנחות.
איזה לנחות,
               להתנפץ.
להישבר לרסיסים קטנים קטנים.חלקם יתפזרו רחוק, חלקם יחדרו עמוק
באדמה ולא יימצאו עוד לעולם.
שום מתחסד מזק'א לא ישלים שקית ממני.
חתיכות של לב שבור מסתתרות היטב בין שברי אבנים,או שאלה בכלל
חתיכות מלב של מישהו אחר,גם לאנשים קשים נמאס לפעמים,והצוק
הזה,
        הוא לא רק שלי.


אז 400 מטרים עם תחתית קשה סידרתי לי.שום חול רך שיעטוף מסביב
וידחוף קונוטציות נחמדות דרך האוזניים כדי לא לבכות.
לא ים עמוק לשקוע בו.הרי יכולתי לתת לדמעות המלוחות לטבוע במי
האוקיינוס ו
לרגשות,
        בינתיים,להתמוסס במינרלים.

אבל לא.


400 מטרים עד הקרקע הקשה,זה יהיה מה שישבור אותי.

ידיים מושטות הצידה לא יביאו הפעם שום שיווי משקל ולא ייצרו
שום איזון וואט סו אבר בחיים שלי.
להיפך,
          אין לכם מושג איזו כמות של כאב מצטברת בין הצבעות
כשקר.
עיניים עצומות חזק מרוב פחד.גם הדבר הכי מתוכנן בחיים שלי דוקר
לי,תמיד חייב להשתבש משהו כי אחרת זה לא אצלי.

                                                           
אחרת, זו לא אני.


ואת רוצה להתנפץ בתוך המדבר, בתוך הצבעוניות, בתוך השלווה
שלך.קולות מפגש גופך בקרקע יהדהדו באזור, יזעזעו את השקט
ויבתרו את הדממה.

לעצום עיניים,לקופף ברכיים,לקחת נשימה עמוקה ולקפוץ,
את אותם 400 מטרים של כאב,400 מטרים של סבל הם 400 מטרים של
חופש וליפול.
                   פשוט ליפול.