למדתי לקרוא את נשמת העולם
דיברתי עם הרוח
בלי מילים
ביקשתי את הגשם כי הוא אשר יודע לתמרן אותי
הוא ידע בדיוק איך אני מרגיש, או שמה אני הוא זה שהכתבתי לו?
יצאתי לדרכי עם חיוך והגשם איתי משאיר אותי מחייך, חושב עליך,
אני מרגיש אותו בתוכי ולכן הוא איתי, שלי.
הגעתי ליעדי רטוב ומאושר וכך גם הגשם, פסק. הרגשתי נינוח כי
הייתי עוד שמח מהגשם שהרגע נדם והתחלתי להתרועע, תחילה הכל
נראה רגוע, כמו הגשם אבל אז זה בא, הדיבורים הם לא אלה אשר
גורמים להחלטות, זה השכל שלך הכול אשמתו וממה השכל מורכב אם לא
מדעות קדומות ונתונים חדשים? אשאל את היד בהזדמנות.
רגשות שלא חשתי עלו מתוכי, קנאה? חוסר אונים? אי הבנה....
הייתי רוצה שהכל יהיה פשוט כל-כך כמו חייו של רועה צאן.
שכחתי מהגשם ולרגע חשבתי שגם הוא ישכח אותי אבל לא, הוא לא
אדיש כמוני, הוא לא מוותר על קשר כל כך מהר, במיוחד לא על קשר
כזה מיוחד בין בן אדם לגשם.
הפעם הגשם לא היה שלי, הוא בוגדני , כמו עוד אלמנטים רבים.
הוא התחזק בשניה שהכי לא רציתי
הוא התגבר במקום שהכי פחדתי
הוא הצליף במקומות החשופים
ואני ידעתי שטעיתי, ידעתי שאין אני יודע לקרוא את נשמת העולם,
אין ביכולת של אדם כמוני לעשות דבר כזה
כי כדי לקרוא את נשמת העולם חייבים לדעת לקרוא את האותות
האותות שאולי רגע אחד היו מולך וברגע השני מיליון שנות אור
ממך
זה הכול באותות




נכתב בהשראת האלכימאי
בשבילך