תהיה לי אהוב, כמו פסנתר.

אני רוצה לישוק לך כמו כריות רכות לקלידים שחורים,
לנגן עלייך במינור,
באהבה שקטה.

אני רוצה לאהוב אותך בהססנות,
כמו תלמידה מתחילה,
להתבלבל מדי פעם,
שתעניש אותי באקורד שגוי,
בצליל צורמני.

אני רוצה לא להבין את התווים שלך,
ללמוד על הדרך.

אני רוצה לשנוא אותך לעיתים,
לרצות להעיף אותך מהבית,
לא לגעת בך ימים, שבועות.

אני רוצה להביט בך בסלידה,
לשמוע אנשים אחרים מנגנים עלייך,
ולשנוא את עצמי על שהפסקתי את הקשר בינינו.

אני רוצה לחזור אלייך בתחנונים,
ללמוד מחדש,
אני רוצה שתשפיל אותי בעובדה שאבד ניסיוני,
כישרוני.

אני רוצה שתכאיב לי בניכור,
ואז,
לאט לאט,
כמו תלמידה מתפתחת,
תתן לי להכיר מחדש את הסודות הכמוסים שלך,
את הנקודות שעליהן צריך ללחוץ,
את המפעם הנכון,
הקצב לאהבה.

אני רוצה לדעת אותך כמו יצירה חדשה,
שבכל פעם שאגע בך,
בכל פעם שאשב איתך שעות,
אתאמן,
אני ארגיש בבית.