לפעמים אני שמחה ולפעמים עצובה
לפעמים אני מאושרת ללא כל סיבה
אך לפעמים חודר בי דיכאון עמוק וקודר,כזה שתמיד בא לבקר.
הוא לא מגיע עם התראה מוקדמת
אלא מפתיע אותי כשאיני מסוגלת.
אינני מסוגלת להתמודד עם כל מה שמבקשים,דורשים או מצפים.
אני כולה נעץ קטן וזעיר,
קטנה עם תכולה גדולה כך הם אומרים,
אך הם אינם מבינים שכוחי אותי עזב
אולי הוא חשב שכעת אוכל לשאת בביקורת ובאמת?
אך אותי הוא אינו שאל האם טוב לי בכלל?
האם טוב לי לחיות? טוב לי כל יום לבכות?
אותו זה ממש לא עיניין,אותי הוא עזב וממש כבר לא זוכר.
אז אם עדיין נותרה בי עוד תקווה וצפייה
להמשיך לחיות את החיים שבשבילי הם אשליה,
אני יקום עכשיו מפה לעולם בו אני אהיה יותר אופטימית,
בלי גישה פסיבית והמשיך לחיות את האשליה הזאת....


25.3.05