כבר לא רוצה לומר כלום,
לא רוצה להוציא מילה.
כשאתה אומר "דברי!" ומצביע בקשיחות לב
אני מרגישה חמלה כלפיך וכלפי האצבע שלך.
פעם, כשעוד רציתי לזעוק,
לצרוח אפילו מהחריצים במוח שלי -
לא הגבת בכלל,
האצבע נשארה למטה כאילו בכוונה.
ואני, מה עשיתי אז?
תגיד לי: מה עשיתי?
מה צעקתי,
האם רק השמעתי קול או שהיו שם גם מילים?
ומה היו המילים או הצלילים
שבגרון ניחר
ובפה יבש
זעקתי?
עזרה או מחילה או סתם שריטה שיצאה משליטה?
ואיך לא עוררתי בך כל תגובה
איך נשארת כמו קיר ואפילו לא הרמת יד בביטול,
אטום כמו בקבוק לפני המכתב,
כשבזעקה כל-כך ארוכה וכואבת
איבדתי את כל קולי ואת כל כולי,
תרתי משמע? |
