שבועיים, אני מספר לה. עם התראה קצרה.
שבועיים? מחייכת בעיניים ירוקות.

יושבים על ספסל דחוס בין מכונת פחיות למתקן איסוף פחיות.
ויש לה מראה זהב, ועיניים. ולי יש שתי דקות, ואחריהן יש לי גם
מספר.

תתקשר, היא אומרת. מבטא מתגלגל.
נדבר, אני מחייך.

ועובר יום, ועוד יום. ואני מתקשר.
והיא לא עונה. אולי במקרה. אולי עסוקה.

וגם אחר כך לא. ואולי קרה משהו?
מדבר עם חברה, והיא אומרת שהכל זורם, והכל תקין.

ואחרי שבוע מתקבל מסר,
אני מצטערת, אין לי זמן לנשום.

ומדברים, אבל רק לדקה. אני עסוקה.

ושוב לא.

והנה עברו שבועיים, וכבר חצי שבוע היא לא כאן.
וסוף סוף היא כאן. ואני יושב על השולחן, והיא ליד.

ולא מחייך, והיא מתכווצת.
אני מצטערת, התגעגעתי. חסרת לי, אבל.

ואני מקבל. כי איך אפשר שלא.

ועוברות שעתיים וזה שוב קורה,
וזהו. אני אומר. ובעצם לא אומר,
כי זהו פירושו שאפילו את זה אינני אומר.

אבל אני יודע שלא אוכל לה,
וגם שיש לה אחד, אולי שניים.
אבל עם החיוך, והעיניים. והכרבולת הילדותית.
מי יכול?