עומד בקצה המדרכה, מתנדנד על אבני השפה. וקור.
אין מעיל, גם לא יהיה. שרוולים מקופלים, הנשק צמוד לגב מאחור.
הרוח נושבת בתג המרובע על הכתף, הכומתה מחכה בכיס.

רכב עובר, מוזיקה וצחוק חולפים יחד איתו. מתי יגיע האוטובוס?

פיאט אדומה, מעוכה, מרובעת, מאיטה בנתיב הנגדי לפני העיקול.

החלון פתוח, אבל שקט נושב באדומה.
קנה מתרומם, והרשף נצרב לנצח בעיניים.

אחת, ושתיים, ועוד שתיים מהירות.
והרכב טס, שועט.
•
ואני מתרסק על הכביש, הנשק הצמוד חודר לתוך חוליות הגב. וכל
הגוף משותק. והמחשבה עוצרת, והפה יבש. אך בעצם מלא בדם, ושתי
שיניים שבורות על הכביש. ואני מנסה לחשוב, להבין, וקולט שאני
על הכביש, ושהכביש צר. למות מדריסה יהיה מטופש. אני מנסה לגרור
את עצמי אל המדרכה, אבל היד לא מגיבה. ואני מחליף את היד,
ומנסה גם עם הרגל. והחושך מסביב נהיה כל כך כהה, ואני מנסה
להחזיק את הראש למעלה, מבין שעוד רגע הכל נגמר, ומנסה לפקוח
עיניים. אבל הכל כבר שחור. וחריקה משמאלי, וקולות מטושטשים,
ואני כבר לא.

היא רוכנת מעליו, מביטה בו במבט דואג. והשניה יושבת שם ליד,
כבר שבועיים היא שם.
וההיא מביטה, היא שם רק כשעה, ישר מהטיסה. פיגוע ירי, היא קראה
במייל שהגיע בזמן, רק שהיא בדיוק יצאה לעוד טיול, וגם נשדדה
בדרך.
והשניה מותשת, מבט של אמא על פניה, וגם היא עכשיו באותו מעגל.
שייכת לכולם, כי כולם איתה. אבל אין שם אף אחד. חוץ ממנו,
וההיא.
האחת מפנה גב אל השניה, כי השניה היתה הראשונה להפנות את הגב.
אבל הנה היא שם, מתריסה כנגדה. הנני כאן, כי הבטחתי להיות לו
שם.

והן מבינות, אך מתכחשות. וחולפת שעה, וקצת יותר. והמתח נבנה,
נאצר. ובסוף מיכל כבר לא יכולה לה, ובוכה. והיושבת נעמדת, כי
היא מבינה. וניגשת, ומחבקת, ומלטפת. והנה בוכה גם רחל. ומעיין
הדמעות נפתח שוב. ודורון נכנס, ורואה. משתאה. ורק מקווה.

ועובר עוד שבוע, ועדיין דממה. ורק הצפצוף החוזר, כמו בסרט.
ומיכל מגיעה, ומחליפה את הפרח. אבל לא יכולה להשליך את הקודם,
ומוסיפה גם אותו אל הזר המתייבש. זר הדמעות שלי, היא קוראת לו.
ויושבת, ומלטפת את הרגל, כי עוד רגל כבר אין. והיא נזכרת שאמר
פעם, שהבחורות תמיד לא מסוגלות בסוף. ולכן הוא בחר את החומה,
ולא הלך לכסופה. ובמקום רגל מפלטינה יקבל רגל מעץ.

ויש אור, כבר לא חשוך. אך הוא חש רק באור. והוא רוצה לקום, אבל
קודם צריך להתעורר. אם לא תתעורר, איך תקום? היא שאלה אותו
פעם, מחייכת.

והיא מחייכת אליו, והוא רואה. והיא בוכה, והוא לא מבין. והוא
שואל איפה אמא. והנה אמא באה. ומיכל שם. והוא שולח יד לגרד,
אבל הוא לא מגיע, ולא נוגע, ואין תחושה. והוא מביט, ועכשיו גם
הוא בוכה. ומיכל מנסה לחייך, שלא יבכה. והוא שולח יד אל מתחת
לכרית, ואין את הנשק. והוא מבין. הפסיד הכל, והרוויח הכל. ומה
שפעם רצה ולא יכל, וכשיכל כבר לא רצה, עכשיו אצלו, כשהוא סוף
סוף רוצה, ויכול. ובשביל זה שווה לאבד. והוא מנסה לעצור את
הנהר, אך זה כבר הפך לים.

והיא שם.