הגשם הזמין אותה החוצה.
2 סוכר, אחד קפה, וקצת חלב שמרסן את האדים. לגימה לדרך,
ויוצאת.
ובמדרגות היא מזמזמת שיר, את השיר שלהם. אבל הוא כבר לא מזכיר
לה אותו. רק מעלה לה חיוך של זיכרון טוב ברגע שהאוויר הקר מלטף
לה את הפנים.
עם כל טיפה הראש שלה מתנקה ממחשבות. מה יהיה עם המשרה החדשה
שלה, מתי המועד האחרון לתשלום חשבון החשמל, ועד כמה המרצה
יעריך את הצילומים האחרונים שלה- הרוח לוקחת הכל איתה לאחור.
מהקונדיטוריה מתנוסס ריח חזק של בוקר חורפי וקרואסון חמאה
שמזמין את כל הרחוב. היא נכנסת אחרי האישה הקטנה והמוטרדת עם
הצעיף האדום, שמנערת את המטריה שלה בפנים ושולחת טיפות של
דאגות לכל עבר-אבל היא מצליחה לפלס את הדרך עד הדלפק, לפני
שמשהו יצליח להטריד אותה.
2 קרואסונים עם חמאה בשבילה. ואז ממשיכה ללכת.
היא שוב נזכרת למה היא כל כך אוהבת את תל אביב. הרחובות של
העיר שטופים באורבניות מקומית, אנשים ממהרים, פקקים על הכביש,
אשפה של לילה, ושני חסרי בית שישנים על ספסלים. היא לא באמת
קרה כמו שהיא נראית, הכל פוזה. תל אביב היא הבית.
נהג המונית מחליט לשטוף את כולם במי כביש. אף אחד לא נשאר
אדיש. צועקים, זועמים, אבל הוא כבר נסע. מה זה משנה מה הוא
עשה?
רק עוד מעבר חצייה אחד.
ובדרך מהססת: "אולי הוא ישן?" ומדליקה סיגריה לעשן. עם כל
נשיפה נהיית יותר נחושה, עכשיו היא יודעת בידיוק מה היא
מרגישה.
נכנסת למעלית, קומה רביעית. מחפשת את המפתח בתיק. הדלת נפתחת
בחריקה חלשה. היא מעירה אותו בלחישה.
"הפתעה..." והחיוך שבשבילו הלכה חצי שעה נגלה אליה.
הוא מחבק אותה, מפנה לה מקום מתחת לפוך. מוריד את כובע הצמר
שלה, נושק לראשה. שואל איך היא מרגישה. "איתך זה תמיד טוב"
עונה, ואז מעבירה את אצבעותיה הקרות  על הבטן החמה שלו. העור
שלו מצטמרר, והוא רוצה אותה קרוב יותר.
והם נוגעים, מלטפים, מנשקים, שורטים, זזים, לא נחים...והכל
כאילו נעלם לכמה רגעים.
זה רק הם מתחת לשמיכה ושני הקרואסונים עם החמאה.