"האאאא"
הוא צעק.
עכשיו הוא גם צחק, צחוק משוחרר ולמען האמת קצת מעצבן, נשמע
כאילו הוא לועג למישהו.
הבלגתי. הם תמיד ככה כשהם מאבדים תקווה, זה הגיוני. אני מניח
שאפילו אני הייתי מגיב כך.
הוא שוב צועק, הפעם חזק יותר.

יצאתי מהחדר וסגרתי את הדלת, עכשיו כבר לא שמעתי אותו יותר.
אולי הוא שתק ואולי הדלת חסמה את הרעש.
הדלקתי סיגריה וחשבתי עליו קצת. אולי הייתה לו משפחה? היה לו
שיער בלונדיני קצוץ ועיניים ירוקות ויפות, כאלה שתמיד רציתי
לעצמי. אולי הייתה לו ילדה קטנה בלונדינית שקיבלה את העיניים
שלו?
ריחמתי עליו. לא עשה לי שום דבר רע, למה אני עושה לו את זה?
חיפשתי משהו לשתות וכל מה שמצאתי היה בקבוק עם דיאט קולה. הוא
היה חם אז ויתרתי. עכשיו חשבתי עלינו, עליי ועליהם. אני אף פעם
לא מדבר איתם, נותן להם את הזמן להבין בעצמם איפה הם ומה
תפקידם החדש. אחרי שהם מבינים אני מחכה שיבואו לקחת אותם, ומאז
אני לא שומע מהם יותר. אף פעם לא נקשרתי אליהם וגם אף פעם לא
ניסיתי. והם, מצידם, לא ניסו גם כן. בטח הניחו שזה לא חלק
מתפקידי ושהם רק עוד בורג במכונה המשומנת היטב שנקראת גיהנום.

כיביתי את הסיגריה ופתחתי את הדלת. הוא ישב בפינה, הברכיים שלו
צמודות לחזה והוא נושך את שפתו. התיישבתי על ידו, לא פחדתי
שיתקוף אותי. הם לא יכולים לגעת בי. אמצעי זהירות למקרה שינסו
למרוד, למרות שזה אף פעם לא קורה. בשביל למרוד צריך תקווה,
ואני דואג להוציא מהם כל טיפת תקווה בדיוק כמו שלימדו אותי.
אני מצויין בעבודתי. באמת.
ניסיתי לחשוב על מה להגיד לו, זה לא היה פשוט בשבילי. מעולם לא
התנסתי בזה, זה חדש לי לגמרי. הייתי כמו תינוק שמנסה להוציא את
המילה הראשונה שלו.
"אני..."
ואז שתקתי. לא היה לי מה להגיד, בעצם. רציתי לוותר על העיניין.

"כמה זמן אתה כבר פה?" הוא שאל.
אני חייב להגיד שהופתעתי, לא ציפיתי שאחד מהם ידבר איתי
מרצונו. זה הקל עליי.
"לא יודע. אין פה זמן, יש רק נצח."
הוא הנהן בהבנה ובחן אותי. נלחצתי, רציתי למצוא חן בעינייו, לא
יודע למה.
"אתה מפחד ממני?" שאלתי אותו.
הוא צחק. קצת נעלבתי מתגובתו. הוא הרגיש שנעלבתי ואמר שאין לו
סיבה לפחד יותר, שהוא חופשי עכשיו.
הבנתי אותו, באמת. אין לו תקווה, כי הוא לא יצא מזה. אבל גם
אין לו פחד, כי הוא כבר פה. הפחד הגדול ביותר שלו מתרחש, ולא
נותר לו דבר מאשר האדישות. הוא מחייך. אוי, יש לו פנים יפות.
הרבה זמן שלא ראיתי כאלה.
לרוב מביאים אליי את הקשוחים יותר, ורובם מכוערים כאלה, עם
צלקות על הפנים.
כבר הרבה זמן שלא הביאו אליי בחורה. את הבחורות הם מביאים
לעדינים יותר, ואני נחשב קשה. מוניטין שרכשתי עם הזמן פה.

קמתי, וסימנתי לו שיקום גם. הוא קם.
הצצתי מהחלון ולא שמעתי כלום. בשממה הזו שומעים את הצעדים שלהם
מקילומטרים.
"לוקח להם נצח להגיע לפה, לעזאזל," אמרתי.
הוא הסתכל עליי וחייך, ואז פרץ בצחוק. הוא הבין את הומור
הגיהנום הזה, שממזמן כבר הפסיק להצחיק אותי. זה הצחיק אותו כי
הוא חדש פה, בקרוב הוא יתרגל. חייכתי גם. חמודים החדשים האלה.
הוא סיפר לי על המשפחה שלו. אין לו אישה, הוא גר לבד והוא
טבעוני. פעם הוא אימץ ילד אבל הילד מת מסרטן. הוא הוציא תמונה
מהארנק שלו והראה לי את הילד, שאל אם ראיתי אותו אולי.
הסברתי לו שאין פה ילדים, שמגיעים לפה רק בני 18+, לא כולל
גיבורי מלחמות. את הילדים ממיינים על פי סוגי דם, ואז ממחזרים
אותם. נורא יפה במפעל הילדים, שווה לבקר שם.
כסיימתי לדבר שמעתי צעדים. הבנתי שגם הוא שומע לפי ההבעה שלו.
חייכתי אליו והצעתי לו סיגריה, אמרתי לו שיקח גם אם הוא לא
אוהב כי זאת האחרונה שתהיה לו כמעט נצח. הוא חייך ולקח.

עד שסיים את הסיגריה שלו הם כבר הגיעו.
אמרתי לו שלום ושהיה נעים לדבר איתו, הוא אמר שהלוואי והיה
יכול להגיד לי את אותו הדבר. רציתי ללחוץ את ידו אבל לא
יכולתי, אז הסתפקתי בחיוך.
הם חיכו בסבלנות עד שנסיים את השיחה שלנו, ואז פנו אליי וביקשו
לראות את התעודה שלו. הראתי להם, הם הסתכלו בה והנהנו. הם לקחו
אותו משם, לא בכוח כמובן, ויצאו מהחדר. לפני שיצאו אחד מהם
שכבר הכרתי נופף לי לשלום ונופפתי לו חזרה.
רק אחרי שכבר סגרו את הדלת הבחנתי בתמונה של הילד שלו שנשארה
על הרצפה. זה היה סוג של שבריר התקווה האחרון שלו.
חבל.