זהו סיפור ממש משעמם, על ילדה עם חיים משעממים נורא.
וזה לא משנה איך קוראים לה כי זה משעמם גם כן.
כל כולה היה כל כך שומם ומלא כאב ששום דבר לא היה יכול להוציא
אותה מיזה.
היא הייתה מתהלכת ביאוש, אוכלת ביאוש, ובקושי מדברת מיאוש.
ילדה כזאת לא עניינה אף אחד והיא הייתה לבד כל הזמן, מיאוש.
וכשהייתה בוכה דמעותיה היו זולגות בעדינות, היא לא הייתה
משמיעה קול בכלל, או שהייתה שומרת את הדמעות בתוך הגרון, עד
לפעם הבאה.
לא קורה לה שום דבר מעניין, היא מרגישה לבד, כואב לה ומשעמם
לה.

היא לא נותנת לאף אחד להיכנס, היא פיתחה חסינות שלא נותנת
לדברים להינכס, טובים ורעים כאחד.

תמיד היא היית בודדה, שבורה, דיכאונית ובעיקר משעממת.
לא היה לה בפנים כלום, שום דבר שיעניין מישהו. השיעמום חגג
אצלה, כמו שאומרים, אבל בגלל כל השממה, אם הוא חגג אז בטח
במקום אחר כי אצלה היה שקט מטורף.
שקט כזה שלא שומעים כלום חוץ מציפצוף דק שמשגע ורק דוקר ומזכיר
כמה אתה לבד, ואצלה ככה זה, כל הזמן.

הסיפור הזה משעמם כי הוא על ילדה משעממת, בלי חיים ושמחה.
אנשים כאלה לא מעניינים אף אחד, היא יודעת את זה טוב ובכל זאת
לא מצליחה למצוא סיבה לדיכאונה
אז סיפור אחד משעמם-תישרדו.
אני צריכה לחיות עם עצמי כל יום. שעה שעה. דקה דקה.