אחרי התפילה, חיכיתי לו למרגלות המזבח, הוא ראה אותי זוהרת,
הציע לי לבוא לתוך ארמונו המכושף.
רכובים על סוס שחור, מפלסים דרכי עפר,
שנינו ידענו באיזה אופק נבחר.
הוא הוריד את כתרו, רכון על ברכיו, נשק את ידי,
בשורות ספרותיות פשט את בגדי.
קריסטלים קפואים טפטפו בדממה,
כשגופי נמס ממבוכה, בגופו בחשכה.
רגעים של קסם, נגיעות של מגע מכושף,
כדמויות נחושת, מפוסלים מתשוקה, חווינו רגעים של אהבה...
שנינו שכבנו בחושך, מכוסים עלי שלכת ורודים, ואבק.

הוא גמר
התחלתי לבכות

דמעות שקופות כמו המים, שהתאדו לשמיים...
כתפילות המבקשות מחילה, רדפו נפשי כשברחתי להיכל הקדושה.
כלואה בין פחדים ותוגה,
כל נדרי נדרתי בעקבות אותו חטא של אהבה.
מלאת ריקנות, מזמורי מחילה, וייסורי קורבן הקרבתי, יחד עם חיי.
לאחר כל תפילה כאבתי, שרועה למרגלות המזבח,
על עלי שלכת ורודים מכוסה אבק...
מתפללת למותי...

אני