אף פעם לא שמרתי דברים בפנים.
לא רוצה שיכאב לי. לא אוהבת שהכל מצטבת מבפנים. לא יכולה
להבין, את הכל, לא רוצה לנסות. פוחדת ממה שאני אגלה, אז
אניזורקת הכל החוצה, בכל דרך שאני לומדת.

אז למדתי לדבר,  ומלמלתי וזמזמתי וברגעים ממש קשים, היתי
צועקת. כשהקול היה נגמר, לוחשת.
לפעמים בוכה. מטפטפת את הכאב החוצה, לאט לאט, טיפה טיפה. שלא
ישאר אצלי.

אז למדתי לכתוב, איך להוציא את הכל הכי מהר, לפלוט את הבלבול
על ניירות ואחר כך על קלידים של מחשב.
ישבתי על כיסאות מרופטים, עם מחברת או מול מסך, בלי לבכות .
נעלם ההגיון לתת לדמעות לזרום.
כתבתי, הקלדתי, בסערות רגשות מטורפת, שפכתי הכל החוצה, ואחרי
שהכאב כבר לא היה שלי, נשמתי עמוק. לתוך הריאות, בולעת חמצן,
ומרגישה אותו ממלא את החללים שנשארו.
אחרי.

אז, אז היה לי אותך. למדתי איך להיות, ולא לבד, למדתי דרך חדשה
להוציא כאבים.
במשך זמנים ארוכים נתתי להכל לאכול אותי מבפנים, לחלחל כמעט עד
דפנות הנשמה. עד שהיתי פוגשת אותך,
ואספת אותי לזרועות שלך, וחיבקת אותי, עטפתי אותך בידים
רועדות, הצמדתי את הראש שלי לחזה שלך, ופשוט.
סיפרתי לך על הכל.
ומשום מה,
משום מה,
המשכתי לכתוב.